המלחמה ניפצה לחרדים את קונספציית "העגלה הריקה" החילונית

המיינסטרים החרדי מגיב לתביעת הגיוס בדחייה מוחלטת. תביעת הגיוס מכונה בשפה הפנימית בשם "גזירת הגיוס", ומקדמי התביעה נתפסים כשונאי דת ורודפי חרדים. קשה למצוא במיינסטרים החרדי, לפחות בפלגים האשכנזיים, גורמים שמביעים אמפתיה לעצם התביעה, שמוכנים להכיר בכך שבמבחן התוצאה אנחנו ניצבים בפני אי־צדק זועק. היה מצופה שגם חרדי שמאמין בכל הטיעונים וההצדקות לאי־הגיוס יכיר בכך שהמצב אינו הוגן. מעולם לא הייתי יועץ תקשורת, אבל נראה כי גם מבחינה טקטית היה נכון לחרדים לנקוט שיח של "התוצאה הזו כואבת ומדירה שינה מעינינו", גישה כזו אולי היתה מאפשרת להם לרתום את הציבור הכללי לפשרות מרחיקות לכת.

אבל מי שמכיר את הלך הרוח החרדי מבין שתשובה כזו היא בלתי אפשרית. החברה החרדית היא חברה שבדימויה העצמי היא חברת מופת, שמושתתת על התמסרות לערכים, על גמילות חסדים, על עבודת השם, על נכונות להקריב את ההנאות והנוחות בעולם הזה למען דבקות רוחנית. בניה של חברה כזו לא יכולים להסתכל במראה ולהגיד: "אנחנו במקום מעוות מבחינה מוסרית". ההכרה בכך יכולה לזעזע את החברה, ובעיקר החברה תצטרך לערוך כל מיני שינויים והתאמות, ושינוי זו המילה המפחידה ביותר בתוך החברה החרדית. הרי בתודעתם העצמית, הם לא השתנו מימות אברהם אבינו ומשה רבנו.

אלא שכידוע התעלמות מאתגרים לא מעלימה אותם, והאתגר המוסרי שרבני החברה החרדית מנסים לטשטש מתחת לפני השטח יפגוש אותם בעתיד.

החרדים והלא חרדים עוסקים כל העת בכך שהחברה הלא חרדית דורשת שהחרדים יתגייסו, אך אף אחד לא עוסק, גם לא החרדים עצמם, במחיר הנפשי והחברתי לכך שהנוער החרדי מתרגל לחיות בתודעה שאחרים משלמים מסים כלכליים ומסי שירות צבאי ולאומי כדי לספק את צרכיו.

הרמב"ם ניתח בצורה נוקבת את ההשלכות של השימוש ב"לימוד תורה" להשגת הטבות כלכליות. לשיטתו, התנהלות כזו מביאה לחילול השם, ביזוי הדת והתורה, והופכת את הנוהג כך לאדם שסופו "ללסטם את הבריות" (גנב וגזלן). בהיסטוריה ההלכתית דחו את פסיקתו ההלכתית של הרמב"ם, אבל הסיכונים שהרמב"ם הצביע עליהם קיימים ומתממשים, ולכן גם אם החברה החרדית בוחרת להתמסר ללימוד תורה על סמך ממון של אחרים, הרי שעליה לתת דין וחשבון חינוכי לסיכונים הדתיים והמוסריים שנובעים מכך.

מאז 7 באוקטובר המילה "קונספציה" השתלטה על השפה. גם אצל החרדים התנפצו שתי קונספציות, והדי הפיצוץ הזה עוד לא מורגשים. קונספציה אחת היא קונספציית "העגלה הריקה" החילונית, שגרסה שהחברה החילונית היא חברה בלתי ערכית במקרה הטוב וחברה אנטי־מוסרית במקרה הרע. החילוניות העכשווית, ובייחוד החוגים המשכילים, נתפסה כחסרת שורשים, ככזו שהזיקה שלה לישראל נובעת מ"נוחות" ותו לא. מסירות הנפש של הלוחמים מאז 7 באוקטובר ניפצה את הקונספציה הזו. לפתע החילוני הכופר מסר את נפשו ללא היסוס למען עם ישראל.

ריקנות העגלה החילונית היא רכיב מרכזי בתפיסת העולם החרדית, וכשהעגלה החילונית מתבררת לפתע כמלאה, לכל הפחות למחצה, היא גורמת למבוכה פנים־חרדית, ומביאה רבנים בולטים דוגמת ר' בונים שרייבר לגמד את מסירות הנפש החילונית. רבנים אחרים איפשרו לעצמם להתפעל ממסירות הנפש החילונית ואף לציין אותה לשבח, אבל גם אלו צריכים לחדד לתלמידיהם כי לימוד התורה בישיבה חשוב וערכי לא פחות. או במילים אחרות: מסירות הנפש הערכית במלחמה הנוכחית, ובייחוד ביום הראשון של המלחמה, יצרה חשש ערכי עמוק בחברה החרדית ובהנהגה הרבנית. אולי ההתפרצות הערכית הזו והנטיות הלאומיות הטבעיות ייצרו סחף חזק לכיוון גיוס לצבא.

קונספציה נוספת קרסה אצל כלל החברה היהודית בישראל, אבל לחרדים יש את המנגינה הייחודית להם. הכוונה היא לתזכורת כי היהודים בארצם חשופים לאיום פיזי ממשי של מיתה אכזרית. החרדים הרגישו זה שנים כי הצבא כיום משמש בעיקר כ"כור היתוך". הרי לא היתה מלחמה גדולה מאז יום כיפור, היתה תחושה פנימית שאין צורך באמת בחיילים. הסיפור הפנימי של החרדים היה כי התביעה לגיוס חרדים לא נובעת מתביעה להשתתפות בנטל, אלא מתביעה למיזוג תרבויות.

החרדים לא היו לבד. החברה הישראלית כולה חשה כך. ערב 7 באוקטובר היתה לנו תחושה שאנחנו יכולים כבר לריב על "מה אנחנו רוצים להיות" כי את השאלה הבסיסית "האם נתקיים בביטחון" כבר פתרנו. אך 7 באוקטובר ניפץ את התפיסה הזו. היהודים (לפחות אלו שגרים בישראל) נזכרו כי לפני שאנחנו מתפנים לעסוק בייעוד שלנו, שכל קבוצה רואה בצורה אחרת, הרי שהגורל המשותף שלנו שוב חוזר לכותרות ותובע מאיתנו לבסס את הביטחון והקיום.

אצל החרדים זו קריסה כואבת במיוחד. הבסיס של החרדיות, לפחות בעשורים האחרונים, הוא הצעת גרסה למה שנראה בעיניהם המימוש הנכון ביותר של חיים יהודיים. אך לפתע מתברר כי עצם הקיום היהודי מאוים, ובנוגע לקיום היהודי עצמו, לדאגה לעצם הקיום, החרדים מצאו את עצמם כשהם לא מסוגלים ליטול אפילו את החלק הבסיסי ביותר.