הפצצה ששיגר יוסף אלרון היא רק הפרומו למשבר חוקתי ומשבר אמון במערכת המשפט

1. הפצצה ששיגר שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון השבוע הרעידה את אמות הספים. אבל לא לגמרי ברור היעד שאליו כיוון: לנשיא המיועד לפי שיטת הסניוריטי יצחק עמית או לשר המשפטים יריב לוין. ואולי לשניהם. להרוג שתי ציפורים במכה אחת. לוין ואלרון מאוחדים בשאיפתם העזה לטרפד את בחירת עמית לנשיא הבא של בית המשפט העליון. הצגת מועמדות אלרון נועדה לשרת את המטרה המשותפת הזאת. ומעבר לאמביציה האישית הכפולה — נקמה בעמית ובחירה לנשיא — מספק אלרון יתרון ורוח גבית למלחמת החורמה שמנהלת ממשלת נתניהו־לוין בבית המשפט העליון ובדמוקרטיה הליברלית. הוא מבצע את ההבקעה הראשונה של ההפיכה המשטרית. לצד ההבקעה הזו שרושם לוין בגזרת בית המשפט, המאמץ שהוא מפעיל מול היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה נתקל בינתיים בעמידה איתנה. כאן עוד אין הבקעה, אבל לוין לפחות מתקדם בהגדלת מספר סירובי היועצת לייצג אותו ואת הממשלה בבג"ץ. הרשימה המתארכת הזאת אמורה לשמש אותו ליום פיטוריה כהוכחה האולטימטיבית לחוסר ההתאמה המתמשך.

ליתר ביטחון, כדי שהיועצת לא תשגה באשליות, הוא אף ניסח מכתב חריף שמזכיר זימון לשימוע לפני הפסקת העסקה. היועמ"שית השיבה במכתב חריף משלה. כמובן שאין לצפות מראש הממשלה להכריע בין הצדדים. לא בגלל ניגוד העניינים שהוא מצוי בו, אלא בגלל שהוא לגמרי בצד של לוין.

2. נתחיל בחזית אלרון־עמית. השניים מכירים עוד מבית המשפט המחוזי בחיפה. שניהם התקדמו — עמית לעליון ואלרון לנשיאות המחוזי, אבל לא היה ספק מי המוכשר והמבריק ביניהם, וזה לא היה אלרון. נהרות של דם רע זרמו וזורמים בין השניים. עמית התנגד למינויו של אלרון לעליון. הוא סבר שכישוריו המקצועיים דלים ויחסי האנוש שלו גרועים. אלרון פירש את ההתנגדות כלפיו כביטוי לזלזול והדרה על רקע מוצאו המזרחי. נסיבות מינויו העצימו את תסכולו. הוא נדחף בידי השר משה כחלון, נתמך בידי ראש הלשכה אפי נוה וסובך גם בקרחנה עם אתי כרייף. כל אלה רק הוסיפו ל"אאוטסיידריות" הטבעית שלו בקרב שופטי העליון ועיצבו את הרקע שממנו זינק השבוע למקפצת ההתמודדות על הנשיאות מול שנוא נפשו. הוא מעריך שכהונתו כשופט תחת עמית לא תבטיח לו כבוד ונחת. לכן החליט להתמודד כדי להפוך את ההיררכיה ביניהם: שעמית יסבול ולא הוא.

אלרון גם יודע היטב שבמבנה ובהרכב הנוכחיים של הוועדה לבחירת שופטים מובטח הרוב לעמית. לאחר בחירת קארין אלהרר כנציגת הכנסת בוועדה ונצחונו של עמית בכר בבחירות ללשכת עורכי הדין, הפכו לוין והקואליציה למיעוט בה. לכן לוין לא מכנס אותה ודוחף להעברת החוק לשינוי הרכבה. במכתבו לשר המשפטים מדגיש אמנם אלרון שהגשת מועמדותו אינה קשורה לשינוי אך קשה להאמין שהוא נקט בצעד הדרמטי שלו מבלי ביטחון, או לפחות אמונה, שהחוק ישונה בקרוב לטובתו. הצעת החוק כבר עברה הכנה לקריאה שנייה ושלישית והיא תלויה ברצונם של נתניהו ולוין. אין ראיות לתיאום וסיכום כלשהם בין לוין לבין אלרון, אבל הצגת המועמדות בהחלט תומכת בשינוי הרכב הוועדה. רק השינוי הזה, שמבטיח רוב לקואליציה לשינוי שיטת הסניוריטי יבטיח את בחירתו.

לוין הוא המרוויח הגדול מאלרון: הוא מקבל משופט מכהן את חיסול שיטת הסניוריטי ואת ההזדמנות למנות בהמשך או כבר עתה נשיא מטעמו. את אלרון או אחד השופטים שימונו במקום הנשיאה אסתר חיות והשופטת ענת ברון שפורשות בחודש הבא.

3. אם הצגת המועמדות של אלרון היא תמיכה בשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ניתן אולי ללמוד ממנה על תמיכה ברכיבים נוספים של ההפיכה המשטרית. למשל, בביטול עילת הסבירות. גם להרכב הזה, שידון בשמונה העתירות נגד הביטול, משובץ אלרון, וכנראה שלממשלה מובטח כבר קולו בדחייתן. בשתי הזדמנויות קודמות, פסק אלרון לטובת אינטרסים שקשורים לנתניהו וממשלתו.

בשאלת החיפוש בניידים של יועצי ראש הממשלה יונתן אוריך ועפר גולן במהלך חקירה נקט אלרון, בדעת יחיד, בעמדה מחמירה יותר לגבי הגנת פרטיותם. באחד ההליכים כתב כי "עצם ביצוע עבירות על ידי גורמי אכיפת החוק מהווה תופעה פסולה שאין להשלים עימה. המטרה אינה מקדשת את האמצעים, ואין בעצם השאיפה למיצוי החקירה כדי להתיר לחוקרי המשטרה לבצע עבירות האסורות בדין". עמדת יחיד נוספת של אלרון נכתבה בעתירה לפסילת יו"ר ש"ס אריה דרעי מלכהן כשר. בעוד שעשרה שופטים פסלו את דרעי מטעמי סבירות או "השתק שיפוטי" סבר אלרון שיש להחזיר את שאלת הקלון ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית. לא שזה היה מבטיח את החזרת דרעי לממשלה, אבל אלרון החליט שלא לפסול אותו אלא להעביר את ההחלטה למקומה הראוי יותר לטעמו.

האם בשתי עמדות היחיד שנקט מול כל חבריו, אותת אלרון לממשלה שיש לה אוזן קשבת בבית המשפט העליון? ייתכן, אבל זו בהחלט לא הפרשנות היחידה. פסיקתו בשאלת החיפוש בניידים יכולה להצביע על קשב מיוחד לשאלות של זכויות אדם והגנת פרטיות. את החלטתו בעניין דרעי ניתן לפרש כעמדה שמרנית שמרחיקה את בית המשפט מפסילת שרים והעברת ההכרעה לרגולטור הישיר, יו"ר ועדת הבחירות.

ולצד ההסברים האלה, אפשר להצמיד את ההחלטות האלה גם להצגת מועמדותו של אלרון השבוע לנשיא הראשון של ההפיכה המשטרית. הפעם הוא לא רק קורא תגר על החלטות מקצועיות של עמיתיו, אלא גם על המסורת הנהוגה בין כותלי היכלם, שיטת הסניוריטי.

4. בחירת השופט הוותיק ביותר לנשיא אינה מעוגנת בחוק, אלא במנהג שנועד לנטרל את הפוליטיקאים ממינוי נשיא. למנוע מצב שבו שופטי העליון יפצחו בלובינג למען בחירתם מול שר המשפטים וחברי הוועדה, וגרוע מכך במרכזי המפלגות וסיעות עורכי הדין ששולחים את הנציגים לוועדה. הנוהג שהשתרש הוא שאף שופט, זולת הוותיק ביותר, לא מציב עצמו לבחירה. שיטת הוותק אינה מושלמת. היא לא מבטיחה שהראוי ביותר ייבחר. היא "מסמנת" את הנשיא הבא לפי תאריך הלידה כבר ביום מינויו לעליון, עוד לפני שיצאה פסיקה אחת מתחת ידו. ועם זאת, השיטה הצמיחה נשיאים ונשיאות מרשימים וגם את התהייה המקובלת — למה לתקן את מה שלא מקולקל. עו"ד שחר בן מאיר טוען שהסניוריטי הפך ל"מנהג חוקתי" מחייב לפי כל המבחנים המשפטיים שפותחו אצלנו. הוא מפנה למאמר של פרופ' רות גביזון ז"ל, מבקרת חריפה של בית המשפט העליון, שמגינה על השיטה במאמר שכתבה בכתב העת "עורך הדין": "ודאות שקטה ויציבה עדיפה על פני סיכוי לשיפור קטן יחסית, בשוליים, של איכויות ביצוע התפקיד. בעיקר כאשר מדובר בתפקיד שיש לו גם חשיבות סמלית, שצריך להיות עצמאי מהמערכת הפוליטית. ובעיקר, לא די לקבוע כי השיטה הנוכחית מעוררת קושי... על שינוי אפשר להמליץ רק כאשר יודעים מה היא השיטה המוצעת". בעולם מוכרות שתי שיטות בחירה. בארה"ב המינוי הוא פוליטי. הנשיא ממנה את נשיא בית המשפט העליון ולא בהכרח מבין השופטים המכהנים. באיטליה, הנשיא נבחר בידי השופטים המכהנים עצמם כשהנוהג הוא שנבחר מי שיש לו תקופת הכהונה הקצרה ביותר. השיטה הישראלית, לפי גביזון, עדיפה עבורנו משתי שיטות אלה.

5. אלרון לא לבד. בבתי המשפט יש לא מעט שופטים שתומכים ב"רפורמות" לוין־רוטמן. השניים קוצרים היום את התוצאות מהמינויים בתקופת שרת המשפטים איילת שקד — של שופטים לאומיים, דתיים, שמרנים. אלה שופטים שלא מצדיעים אוטומטית לרוח הליברלית שעדיין נושבת מהעליון. גם בעליון לא כולם זורמים עם זה, אבל לפחות נשמרת הקולגיאליות המינימלית עד שאלרון הפר אותה בעבור נזיד עדשים — נשיאות מפוקפקת לתקופה קצרה שלא בטוח בכלל שתתממש.

השופט נעם סולברג, דתי, שמרן ומתנחל, סירב להציג את מועמדותו לנשיאות והותיר את אלרון בודד במערכה הזו. וזה מביא אותנו לספטמבר החם של שלושת הבג"צים של ההפיכה שיידונו בו: הנבצרות, הסבירות והסמכות (של שר המשפטים שלא לכנס את הוועדה לבחירת שופטים). בעתירות בעניין הוועדה והסבירות היועצת המשפטית לממשלה לא תייצג את ההפיכה, וגם לא בעתירות נגד פיטורי יו"ר דירקטוריון הדואר וועדת הרוגלות. הסירובים המצטברים האלה מועילים לממשלה בהשחרת היועצת כמי ש"מפקירה" את האומללים מהממשלה כחסרי הגנה לחסדי השופטים. היועמ"שית מבהירה היטב את עמדתה: אני לצד שלטון החוק והאינטרס הציבורי ולא שלטון הממשלה במקרה של התנגשות חזיתית בין השניים. ומעולם לא היתה ממשלה בישראל שניפצה יותר נורמות וכללים בדרך להתנגשות הזו. שלא תטעו בבהרב־מיארה, היא לא האנרכיסטית בסיפור הזה. היא משפטנית שמרנית שמונתה בידי שר שמרן, גדעון סער, שתעשה הכל כדי לסייע לממשלה, כולל הנוכחית, להגשים את מדיניותה. הסירובים המצטברים שלה הם עדות לפריעת חוק מצד הממשלה, לא מצדה.

וחשוב לשים לב — לשם מתכנס כרגע הקרב הגדול על מערכת המשפט — שני תרחישי יום הדין תרתי משמע: משבר חוקתי ומשבר אמון. משבר חוקתי למקרה שבג"ץ יבטל חלק ממהלכי ההפיכה המשטרית ופיטורי היועמ"שית שמובלת בעל כורחה למשבר אמון מול הממשלה. לוין מכין את הפיצוץ הגדול הזה. אחרי הכותרות שגנבו, והחורבן שזרעו השבוע עמיתיו אלי כהן, סמוטריץ, בן גביר, דיסטל וקרעי, הגיע שוב תורו.