לאונרד כהן. כותב בכנות ביחס ליצירה, לכתיבה, להצלחה ואי־הצלחה | צילום: גטי
ספר של לאונרד כהן יוצא בתרגום לעברית - ואיכשהו זה מתאים לתקופה
הזמר והמשורר הגדול לאונרד כהן היה פטריוט יהודי שמתעסק במוות ובגורל. לכן הוא כל כך מתאים לרגע הזה בחיינו, אומר הסופר אסף גברון שתרגם עכשיו אסופה חדשה משיריו ויומניו. על הדרך הוא אפילו למד לחבב אותו: "כהן לא טוען בשום רגע שהוא יודע את האמת, הוא אכול ספקות ורק רודף אחרי תשוקותיו"
נדמה שלאונרד כהן אף פעם לא עזב, לא באמת. הנשמה היהודית העתיקה של הכהן הגדול עדיין מרחפת בינינו. הכהן הגדול שירד על ברכיו באצטדיון רמת גן בהופעה בסתיו 2009 ובירך את הקהל בברכת הכוהנים; אותו כהן גדול שהיה פה במלחמת יום הכיפורים עם הגיטרה ושר לחיילים במוצבים, עם מתי כספי ואושיק לוי. ועכשיו יוצא לאור בעברית ספר שכתב ושעליו עבד בשנות חייו האחרונות.
"הלהבה" (כנרת זמורה), שאותו תרגם לעברית הסופר אסף גברון, הוא אוסף גדול של שירים, יומנים, התכתבויות של כהן לאורך השנים, וגם איורים שלו — הרבה דיוקנאות עצמיים יפהפיים. האיש היה אמן אמיתי. אבל לפני הכל ואחרי הכל — הוא ראה בעצמו משורר.
"תמיד אני עובד על משהו / בלי לקרוא לו אמנות / קורא את מרקס, אורב לישו / מדיכאון יוצא מרוט / האש שלי כמעט דועכת / ניצוץ גווע מהבהב / לך ספר לו, למשיח / על מה שקורה ללב", הוא כותב בשיר "מה שקורה ללב" שפותח את הספר.
"באופן מפתיע לאונרד כהן מתאים לנו בתקופה הנוכחית", אומר אסף גברון, "יהודי, פטריוט, יום כיפור, מתעסק במוות, בגורל, בדברים כבדים, איכשהו זה מתאים לתקופה".
זה לא הספר הראשון של כהן בעברית. קדמו לו "ספר הכמיהה", "ספר רחמים", "השירים", "כציפור על תיל" ועוד כמה. רבים משיריו תרגם לעברית קובי מידן. את הספר החדש הוציא לאור בנו של כהן ומנהל עיזבונו, אדם כהן.
איך היה לתרגם אותו, בהנחה שלא קוראים לך קובי מידן?
"היה די כיף. זו פעם ראשונה שאני מתרגם שירה, ושירה מחורזת בפרט. מעל הכל אתה רוצה להיות נאמן לכותב. אם כתב בחרוזים, אתה צריך לתרגם בחרוזים. אבל אם החרוז מאלץ אותך לשנות משהו במשמעות, איפה הנאמנות?".
הטקסטים האלה עומדים ספרותית בפני עצמם, גם אם לא יודעים שכתב אותם לאונרד כהן?
"חלקם עומדים בפני עצמם. הם מביאים נקודת מבט גברית, מינית, הייתי נהנה לקרוא אותם גם אם לא היה חתום עליהם לאונרד כהן. אבל יכול להיות שאם היה שולח אותם גבר אלמוני, אולי זה מעולם לא היה יוצא לאור. כל החלק של היומנים בעיניי פחות טוב. הוא בעצמו לא התכוון לפרסם אותם, אבל העורכים החליטו אחרי מותו להוסיף אותם לספר. עם זאת, הם נותנים הצצה לתהליך היצירה, איך באו הרעיונות של כהן, ואילו שלבים הם עברו עד שהפכו לשירים".
לאונרד כהן תמיד נאמר בנשימה אחת עם בוב דילן. מי משורר טוב יותר? דילן הרי זכה בנובל בספרות.
"לאונרד כהן מאוד העריך את דילן, הוא כתב בשיר 'דילן הוא הבנק, כולם שודדים את כולם אבל דילן הוא הבנק'. אני באופן אישי לא הייתי נותן לאף אחד מהם נובל בספרות. גם מוזיקלית שניהם לא בדיוק כוס התה שלי. למוזיקה של דילן אף פעם לא התחברתי, וגם לא לקול המאנפף שלו. ללאונרד כהן יש קול יפה, ואם כבר, אז אני מתחבר למוזיקה שלו. שניהם באותו גיל בערך, שניהם יהודים, לשניהם קהל גדול, כולל בזקנתם.
"אבל בתוכן הם לא דומים. אני מתחבר לעולם התוכן של לאונרד כהן, שהוא מאוד גברי, יש בו כנות ביחס שלו ליצירה, לכתיבה, להצלחה ואי־הצלחה. זו לא בדיוק צניעות כי הוא מדבר על המגלומניה, אבל גם בזה הוא כן. הוא כתב את הספר בשנים שידע שהוא הולך למות ומתייחס למוות, אבל הוא כתב גם על הילדות, על אמא שלו, על התקופה שחי ביוון. זה ספר שתאר את הדמות שלו מכל מיני כיוונים".
"הוא לא אדם נהנתן"
מצד אחד לאונרד כהן נתפס תמיד כבעל הייסורים, המחפש המתמיד, מצד שני כן מתוארות בטקסטים האלה חוויות חיים — תשוקות, יצרים, סמים, נשים. "הוא חווה את החיים ונהנה מהם", אומר גברון, "אבל הוא לא היה נהנתן ברמה של מחלקה ראשונה ומלונות פאר".
מהספר עולה תחושה של כישלונות חיים, לפחות ביחסים בין־אישיים.
"יכול להיות אבל זה דווקא מעורר הזדהות, זה נורא אנושי, זה גורם לי יותר להתחבר אליו. הוא כותב שהוא גבר שמסתכל על נשים ולא משיג את רובן, ואלה שהוא משיג הוא הורס, והוא גם לא יודע אם הוא כזה גיטריסט טוב. יש לו ספקות אמיתיים. וגם העניין הרוחני, כשהוא מדבר על אושו ועל המנזרים בטיבט, זה ממקום של חקר וסקרנות. והוא לא טוען שמצא את האור. הוא לא טוען בשום רגע, 'אני יודע את האמת'. הספר הזה מאפשר לראות חיים של מרדף אחרי סיפוקים, מיניים ויצירתיים, שלפעמים הוא תופס אותם ולפעמים לא. לפני העבודה על הספר לא הייתי מעריץ גדול, אבל זה גרם לי לחבב אותו".
והוא גם באמת מאוד יהודי. מחובר לזהות שלו, הטקסטים שלו ספוגים במקורות.
"הוא אפילו כותב אלוהים: 'G-d' בלי ה־O — בלי לכתוב את השם המפורש. זו מחווה יפה לעברית".
"תיארתי את גודל האירוע"
בשנים האחרונות גברון עצמו עבד על רומן גדול, אישי מאוד, שעומד להתפרסם בשנה הקרובה. הוא מספר בו על קבוצת חברים וההתבגרות שלהם מגיל 10 ועד גיל 50, וגם על ההיסטוריה של המקום שבו גדלו — מוצא עילית, שם גדל גברון. "למוצא אין שם כמו שיש למקומות אחרים בהיסטוריה הציונית: ראש פינה, פתח תקווה, ראשון לציון. אבל הכל עבר שם. הרצל היה שם בביקור היחיד שלו בארץ. מאורעת תרפ"ט עברו שם, במלחמת העצמאות היא הוכרעה, זה משתלב עם הסיפור של החבורה", אומר גברון.
כשפרצה המלחמה ב־7 באוקטובר הוא היה בבריטניה בחופשה משפחתית ומצא את עצמו מתראיין בכלי תקשורת באירופה, מסביר את ישראל. "פנו אליי מכלי תקשורת באיטליה, בגרמניה, הרגשתי שבזה אני יכול לעזור. בגלל שספריי פורסמו בחו"ל, אני מוכר שם יחסית ותמיד פונים אליי. בארץ לא מעניין אותי לכתוב מאמר דעה, כי יש עוד חמישה שכותבים את מה שאני חושב, ויותר טוב ממני. אבל בחו"ל אני יכול, והיה צריך להסביר את גודל האירוע".
איך הרגשת עם מה שקרה?
"אתה גם כועס על הממשלה ועל הסיבות מהצד שלנו שהובילו לזה באופן ברור, אבל גם מגן על מי שמגיע לו. אתה קורא סיפורים מדהימים על אנשים ומתמלא באהבה ובצורך להגן על האנשים כאן. זה מה שעשיתי בימים הראשונים, ראיונות טלוויזיה בזום.
"בנובמבר היתה לי נסיעה לארצות הברית, לכנס של ארגון חינוכי־ספרותי שחגג עשר שנים להיווסדו. הם עשו אירוע גדול, הביאו את סטינג, וביקשו שאני ועוד בחור אמריקאי ממוצא פלסטיני, גרג חליל, נעלה ביחד לבמה. היו הרבה חששות, זה היה אירוע התרמה, הם רצו להראות שישראלי ופלסטיני עומדים יחד על במה אחת. זה לא היה דיאלוג. אף שאנחנו מיודדים, כל אחד אמר את דבריו, אבל עמדנו יחד על הבמה. זה רגע מיוחד: אתה בחו"ל, אתה ישראלי, אתה עם פלסטיני על הבמה, אתה לא רוצה להתחבק, אבל כן היה חשוב לדבר ולא להיפרד.
"זה ארגון שפיתח שיטה חינוכית שמבוססת על סטורי־טלינג — דרך סיפור אתה מעורר אמפתיה. דיברתי על זה שהסיפורים היו הנחמה היחידה מאז 7 באוקטובר, גבורה, עזרה, אנשים שאתה מכיר ולא מכיר — התפקיד של הסיפור מכריע".