נח סטולמן. "שמתי בפי הגיבור שלי את האנטגוניזם כלפי החברה החרדית שנמצא אצל הרבה אנשים וגם אצלי, אני חייב להודות" | צילום: יובל חן
"ההתנגשות שלנו עם החרדים דרמטית. זה חומר טוב לטלוויזיה"
אחרי ששימש כתסריטאי הראשי של "פאודה" וקטף את פרס אופיר, פנה היוצר המוערך נח סטולמן ליצור סדרת אימה אמיצה ומדממת שמשלבת בין אגדות התלמוד ל"מגרש השדים", ומתרחשת בעולם החרדי. עם עלייתה בכאן 11 הוא מסביר מדוע הוא כל כך נמשך לעולם הכת והסוד, מודה שקיצוניות מרתקת אותו ובטוח שאם נתניהו היה מגיע להפגנות נגדו "הוא היה נפעם מהאנשים שמשתתפים בהן"
חתונה חרדית, שבה הכלה והחתן כמעט שאינם מכירים זה את זה, בוודאי שלא באופן אינטימי, ועוד נמצאים לראשונה בחדר איחוד לבדם, היא סיטואציה טעונה ומלחיצה ממילא. תוסיפו לזה שד שנכנס בכלה, ושום דבר טוב לא ייצא מזה. הלובן של השמלה יוכתם בדם, הבד הצחור, סמל התמימות והטוהר, ייצבע בצבע התשוקה והאהבה ובמקרה הזה גם המוות. כל זה קורה בדקות הראשונות של "מלאך משחית", הסדרה החדשה של נח סטולמן, אביגיל בן־דור ניב ועודד דוידוף, שעלתה אתמול לשידור בכאן 11, ומשם מתקדמת יחד עם השד מאישה לאישה בשכונה החרדית מאה שערים בירושלים, כשהגופות נערמות. בלית ברירה נשאבים לחקור ולפתור את התעלומה הזאת פרופסור לפיזיקה ששמו באר (תום אבני), שגדל בעולם החרדי ונטש אותו, ומלכי (ליעוז לוי), המחביאה סוד.
"מלאך משחית", מושכת ומפחידה, כיאה לסדרת אימה, ויש בה שעטנז של דימויים יהודיים ונוצריים, מקומיים והוליוודיים. "הכל מלא ברבדים וסימבוליזם, כמו הדימוי של הכלה הרצחנית", אומר בריאיון איתו היוצר נח סטולמן. "אביגיל בן־דור ניב, שותפתי לכתיבה, שלמדה תלמוד ולומדת היום להיות רבה רפורמית בברלין, הביאה גם את הסיפור על הכוח המיני והאלים של מישהי ששמה ידידה, שהחברה האמונית לא יכולה הייתה להכיל".
יש ב"מלאך משחית" סצנות מהעולם המיתולוגי והתרבותי היהודי כמו זה של ידידה ו"הדיבוק" אבל גם מחוות לסרט האימה הנורא מכולם "מגרש השדים". התנועה הזאת בין המקומי לבינלאומי היא גם מה שחברת ההפקה הבינלאומית A&E, שהפיקה את הסדרה ביחד עם סטודיו ענני, אהבה. "לקחנו את המאפיינים של התרבות האמריקאית ושמנו במקום הכי ישראלי שאפשר", הוא אומר. כעת הם בקשר עם חברות הסטרימרים שיקנו את הסדרה.
"חרדה היא התמה של 'מלאך משחית'. אני לא בן אדם חרדתי, אבל באמנות שלי אני ניזון מחרדה. זה הלחם והחמאה של תסריטאים. כי זה גורם לנו לעשות דברים בניגוד לרציונל", הוא מסביר. "כך גם בחרדה קולקטיבית, כמו שרואים בתקופה הזאת. אני, למשל, לא חרד מחרדים, אני חרד מדמגוגיה".
סטולמן (56) נולד בארה"ב, עלה בגיל 3 עם משפחתו לישראל וגדל בירושלים. מאז הוא חולק את חייו בין שתי הארצות. ב־2006 הוא כתב את התסריט ל"מישהו לרוץ איתו" המבוסס על ספרו של דויד גרוסמן, אחר כך יצר את הסדרה "תמרות עשן", והיה התסריטאי של הסרט "אדם בן כלב" המבוסס על ספרו של יורם קניוק בבימויו של פול שריידר עם וילם דפו וג'ף גולדבלום. ב־2010 כתב את התסריט ל"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" על פי ספר של א.ב יהושע, שעליו זכה בפרס אופיר. ובין השנים 2019 ל־2022 היה התסריטאי של העונות השלישית והרביעית של "פאודה".
הסדרה הנוכחית נולדה מפרויקט שדוידוף וסטולמן עובדים עליו ומקדמים שנים רבות. "כשסיימנו את הלימודים בסם שפיגל לפני כ־30 שנה, עודד הצליח לרכוש אופציה לסיפור קצר של יצחק בשביס זינגר, שנקרא 'השניים', על סיפור אהבה בין שני בחורי ישיבה. זה מין הר ברוקבק בשטעטל עם טוויסט.
"ב'מלאך משחית' יש הרבה אלמנטים של התחקיר שעשינו במסורות האלה. אני מתעניין בקהילות סגורות וקהילות אמוניות".
באר, גיבור הסדרה שגדל כחרדי ועזב את הדת, קורא להן כת.
סטולמן: "נכון, שמתי בפיו את האנטגוניזם שנמצא אצל הרבה אנשים, וגם אצלי, אני מודה. הסדרה היא בעצם על איך שהוא נשאב בעל כורחו לעולם הזה שאותו עזב. הוא, כמי שמכיר את העולם מבפנים, יכול להפנות אצבע ולהגיד 'חבורה של שטופי מוח'. אבל אני מקווה שרואים מגוון — כמו דמות אחרת בסדרה, החבר של באר, שהוא דמות חיובית, שופעת הומור, חי בעולם הזה, ומתעסק בדברים שגם אנחנו עוסקים בהם. באר הוא מישהו שבורח מעצמו, מאיזושהי טראומה. כשהוא מרצה על הוואקום באוניברסיטה, הוא מדבר על אנרגיה שקיימת בתוך ריק. בהמשך, כשמלכי מעמתת אותו עם זה שהעל־טבעי קיים, הוא אומר לה שהיא חשוכה, והיא אומרת לו 'אתה בעצמך אמרת שיכול להיות משהו בתוך כלום'. זה הדיאלוג ביניהם. דינמיקה בין שני קטבים.
"הם סוג של מאלדר וסקאלי", מרפרר סטולמן ל”תיקים באפלה”, "הם מגלמים התנגשות של אמונות וערכים: באר שונא את העולם האמוני ולאט לאט הוא מתחבר אליו שוב, ולמלכי יש סוד שאם יתגלה יקיאו אותה מתוך החברה הזאת ועדיין היא בוחרת כל יום לחיות בעולם אמוני".
סטולמן מספר שלאורך התחקיר פגש אנשים, ונכנס לחצר חסידית ושם היו "הכי נדיבים, הכי גלויים, הכי סקרניים לדעת למה אנחנו מתעסקים איתם".
למה באמת? אתה יכול להסביר לי את ההיקסמות של יוצרים חילוניים מהעולם החרדי?
"זה מדהים לפגוש אנשים שהם כמונו, ערכיים, חכמים וסקרנים, במובן מסוים ליברלים, שמבחירה מכניסים את עצמם במודע לסד של חוקים וסגפנות ועול המצוות. האנשים שדיברנו איתם, שהם חסידים, רואים 'שטיסל', אפילו אמרו לי שראו את 'פאודה'. הם עושים את זה בסתר, אבל זה סוד גלוי, יש משהו ממושטר בחברה שלהם. אני לא הולך לדבר על דיכוי ומשטור, כי אני לא ראיתי את זה, אבל הסדרה שלנו ביקורתית ואומרת את מה שהיא אומרת.
"אולי לפעמים נראה שזה טרנד, אבל אנחנו לא עובדים לפי טרנדים. ההתנגשות של הערכים שלנו ושלהם היא דרמטית, היא מובילה לקצוות — שזה כמובן חומרים טובים לטלוויזיה. חוץ מזה, ככל שהחברה נהיית יותר גשמית ומסחרית, יש לנו היקסמות מערכים רוחניים. אני מזדהה עם העיסוק בנשגב, בדברים שהם מעבר לגשמיות של היומיום. אמנים אמורים לעסוק בזה: איך אתה חי, מתפרנס, נושם, אוכל, כשיש עולם נשגב ומסתורי. זה הכי מפרה והכי מעניין. בחברה של אייפונים, אסור שיהיה משהו שאנחנו לא יודעים, אבל כאמן הדבר שהכי מרתק אותנו זה הלא נודע. אני מנסה ליצור מציאות שבה יש דברים לא ברורים, לא סגורים או לא חד־משמעיים".
בימים שמתנגדי ההפיכה המשטרית יוצאים לבני ברק זו תקופה רגישה להעלות סדרה על חברה חרדית, שנתפסת כמוזרה ומטורללת.
"אני באמת חושב שזה אמיץ מצד התאגיד להעלות את הסדרה. אבל אני לא חושב שהסדרה מראה את העולם החסידי כמטורלל, אלא כמקום שמשהו מטורלל קורה בו. מתרחש בו אירוע אלים. ברור שמנקודת המבט שלנו יש משהו מעוות בעולם שבו מישהי באה אל הרב שלה, לפני החתונה, ואומרת לו שהיא שומעת קולות והוא לא שולח אותה לרופא חילוני — כי זה לצאת מגבולות הקהילה".
מה הקשר שאתה מוצא בין חרדה לחרדים?
"להיות חרדים, להיות יראי שמים, זה מצב קיומי. זה משהו שאולי חסר לנו בחיים ולהם יש, ואני קצת מקנא בהם. זה נכון שהם מכסים את כל המטבח בנייר כסף בפסח, ואומרים איזו תפילה כשהם קושרים שרוכים, וזאת נקודת מבט אחת על החיים שלהם — אבל אני חושב שיש ערך מוסף וזה כל המטפיזיקה של הקיום, ואלה דברים שאבדו לנו בדרך. אנחנו לא באנו מתוך תפיסת עולם ששוללת את העולם החרדי, בטח לא אחרי שפגשתי אנשים שחיים ככה, והם אנשים מדהימים".
מדבריו של סטולמן עולה רושם של היקסמות מהעולם הזה, ואז הוא מאזן: "מצד שני הסדרה מדברת על עולם שיש בו נורמות של השתקה ופחד שאנחנו לא יכולים להסכים איתן. כשאנשים חיים בפחד, אנשים מסתירים ואנשים נפגעים — ואת זה הסדרה מבקרת.
"המלאך המשחית זה הכוח שמתפרץ מול דיכוי. כשיש כוח שמשתיק אותך — יש תגובת נגד. אולי אין רגע יותר מתאים לדבר על כוח שמתפרץ החוצה מעכשיו. אנחנו רואים את זה ברחוב. אנחנו אלה שדיכאו אותם, ולא נסבול את זה יותר.
"אני חלק מהכוח הזה וזה מרגש אותי. ההפגנות מחזקות אותי. כשאני הולך עם מאות האלפים האלה ברחוב, אני מדמיין שביבי היה רוצה להיות חלק מהקבוצה הזאת. אני מדמיין אותו כמו באגדות על המלך, שיורד בתחפושת ומתהלך בתוך עמו. הוא בטח היה נפעם מהאנשים בהפגנות. הרי הצועדים הם אנשים שאכפת להם, כל כך לא רולקסים ומרצדסים; הזעם שלנו הוא אותנטי, אבל אנחנו לא שונאים ולא מוסתים ולא משלמים לנו על זה.
"איך אפשר לקרוא לאנשים האלה אנרכיסטים? זו דמגוגיה מכעיסה, אבל גם מפחידה כי היא אפקטיבית. זה חוזר למוטיב של החרדה — איך היא מפעילה אנשים, איך אפשר לנצל את זה כדי לפלג ולהרחיק. בסדרה שלנו זו לא מניפולציה מבחוץ, זה משהו שכל אחד משליך עליו את תחושותיו. אנחנו רואים עכשיו שחרדה היא כלי אפקטיבי גם כדי לגרום לקבוצה אחת לשנוא אחרת, אבל גם כדי לגרום לאנשים למחות נגד עוולות".