"מפחיד להמשיך לעבוד על ההצגה בלעדי מאיר שלו"

המחזה: סאטירה תנ”כית מקורית מאת מאיר שלו המספרת על האבות והאמהות שלנו שקבורים כבר למעלה מ־2,500 שנה במערת המכפלה. השנה היא 2023. יעקב אבינו קם לתחייה כי הוא מתגעגע לאהובתו רחל שקבורה במקום אחר וחייב לצאת מהקבר וללכת אליה. בניסיונותיו הוא מעיר את כל חברי המשפחה שלא מוכנים שייצא החוצה. אט אט נחשפות ועולות על פני השטח כל הבעיות המשפחתיות, כולל הסיפורים שכולנו מכירים - עקידת יצחק, ברית המילה, ההתאהבות של יצחק ורבקה ועוד.

בתחילת החזרות אמר שלו על המחזה: "זה סיפור על משפחה, שלושה אבות ושלוש אמהות שנשארו עם ההבטחה של אלוהים שיהיו עם, אך לא ידעו שההבטחה התממשה. יש לזה משמעות פוליטית, אבל בעיניי העניין העיקרי הוא המשפחה, שאמורה להיות המודל של המשפחה היהודית - שרה היא היידישע מאמע הראשונה, יצחק הילד היהודי הראשון. זה סיפור על חשבונות שלא שוכחים".

הבמאי עמית אפשטיין אומר: "זו סאטירה חריפה שאומרת שאם כולנו נצר לאנשים האלה, אפשר ללמוד על עצמנו מהבעיות שלהם. כמו בטורים שלו גם כאן כותב שלו באופן מושחז ועוקצני את מה שיש לו להגיד עלינו ועל המצב שלנו ושל המדינה. הוא מדבר על מה שמחבר בינינו ומה שמפלג בינינו, מאז ועד היום. הדימוי הוא המשפחה היהודית הראשונה שהפכה להיות עם ישראל. איך אנחנו מתנהגים זה לזה, מתמודדים עם שוני של האחר, מהי דמוקרטיה ומהי דיקטטורה".

משתתפים: דורון תבורי (אברהם), נטשה מנור (שרה), גלעד קלטר (יצחק), מיכל ויינברג (רבקה), אלון פרידמן (יעקב) וטלי אוסדצ'י (לאה).

הבמאי: עמית אפשטיין (35), ביים בתיאטרון באר שבע את "השיטה" ואת "4 דקות ו־12 שניות". בגשר עיבד עם ארז דריגס את "בזעיר אנפין" לבמה, ביים את "רווקים ורווקות" מאת חנוך לוין ואת "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" (על פי בימוי של יבגני אריה).

העבודה: אפשטיין נפגש עם שלו לפני ארבעה חודשים ומאז נפגשו מדי פעם לעבור על הטקסט. הפגישה האחרונה התקיימה לפני שבועיים והייתה קצרה מתמיד. "היחסים בין מחזאי לבמאי תמיד מורכבים, אלה שני צדדים שלרוב מושכים לשני כיוונים שונים. חוויתי בן אדם מאוד סבלני, סקרן ופתוח לרעיונות שלי, גם אם הם היו 180 מעלות ממה שהוא התכוון.

”מאיר היה אשף בסיפורי התנ"ך. הוא ישב פה בקריאה הראשונה עם ספר התנ"ך שאביו הביא לו, ונתן ממשנתו. הוא היה מעיין נובע של אנקדוטות וחיבורים בין האמנות לספרות למיתולוגיה. הוא ידע לקחת את הסיפורים התנכיים ולתת להם את המראה האנושית האישית. יצאנו לדרך עם מחזאי ואיבדנו אותו באמצע הדרך ואנחנו ממשיכים קדימה להוציא את המחזה הראשון והאחרון שכתב.

"טווח התנועה של ההצגה הוא בין המיתולוגי לאישי, בין סיפור על עם לסיפור משפחתי, וכך אני מביים אותה. יש פה כל הזמן קפיצות קטנות כאלה לדמוקרטיה, לגבולות, לממשל, למסורת, לחילוניות, לדתיות . האירוע מאוד פוליטי".

הדרמטורג של התיאטרון ושל המחזה רועי חן אומר: "לשמחתנו הגדולה, שלו סיים לכתוב את המחזה ואפילו היו כמה דראפטים. מדהים כמה מהר הוא הכניס הערות ושינויים. הוא הבין מיד והמציא דברים חדשים. כשלא יכול היה לעשות עוד דראפטים, הוא שלח אותי להיות נציגו במקרה של שאלות או רעיונות".

שלו נפטר לפני הבכורה, וחן שהיה בקשר הדוק איתו במהלך השנים ("הוא היה סוג של מורה וחונך עבורי") מרגיש החמצה. "כמה רצינו להיות איתו בבכורה, כמה אחריות יש לנו על הכתפיים, כמה מפחיד ללכת על זה בלעדיו. זו חוויה קשה ומורכבת. עם זאת, אני גאה שהצלחנו להביא אותו לכתוב מחזה ונעשה ממנו הנצחה ומחווה לאיש הזה. זה מרגיש כמו המשך דיאלוג איתו. הוא נורא רצה לבוא, נדמיין את זה".

על המחזה אומר חן: "זו פצצה פוליטית. כמו כל סאטירה אתה צוחק ופתאם קולט שאתה צוחק על עצמך, ואז פתאום זה לא כל כך מצחיק ונהיה מבהיל. אנחנו בסוג של טיפול פסיכולוגי קולקטיבי במחזה הזה, להבין מה הבעיות שלנו כפרטים וכעם. מאיר לא מתכחש לזה שמערת המכפלה היא בחברון ולכן זולגים פנימה סאונדים של מואזין ויריות. זו אחת הפצצות הפוליטיות הגדולות שראיתי בתיאטרון. שאלתי את מאיר 'אתה בטוח שכתבת את זה?'. והוא ענה 'בטוח לגמרי'". הצגה ראשונה: 24.5.23