מחשמלת בלי חשמל: כביש־שטח על מלא

יונדאי קונה היא המכונית שהכי לא הגיוני שמישהו יאהב, שמישהו יאמר עליה שהיא המכונית הנכונה בזמן הנכון, אבל יונדאי קונה היא המכונית הנכונה בזמן הנכון. זה שילוב של נסיבות ושל מצב. אם ניקח את הישראלי הממוצע ונשאל אותו ברחוב איזה רכב כביש־שטח הוא רוצה לרכוש, התשובה תהיה "חשמלי סיני". העיקר לחסוך ולעזאזל איכות ההרכבה, נוחות הנסיעה והביצועים. חלק מן הישראלים חושבים שכיום מוכרים בארץ רק מכוניות חשמליות חדשות, למעשה לא מוכרים כאן אפילו 20% מכוניות חשמליות חדשות, אבל לך תתווכח עם דעת קהל. לכל התרחיש ההזוי הזה נכנסה לפני כמה שנים יונדאי קונה, מכונית משפחתית קטנה שאמורה להיות מקגייוור של ענף הרכב: ספק האצ'בק, ספק כביש־שטח.

למי שרוצה יש גרסה ספורטיבית עם טורבו, יש גרסה חסכונית עם מנוע בנפח ליטר, יש גרסה היברידית, קונה היא מה שרוצים, סוג של אולר שוויצרי. וקונה החדשה אינה שונה בהיבט זה מהדור הקודם. אבל היא כן חדשה בכל היתר. בעידן שבו יצרני הרכב מפסיקים להשקיע במכוניות חדשות שאינן חשמליות קונה החדשה היא הפתעה אמיתית: מישהו ביונדאי ממש יצר מכונית חדשה. בין קונה החדשה לקונה הקודמת הדבר היחיד שמשותף הוא השם. וכשחושבים על זה לעומק, אז גם לא מעט מהמנועים כי כבר אמרנו שיצרני הרכב לא משקיעים היום הון תועפות בתכנון של מנועים חדשים, ואם הישן עובד, אז הישן זה טוב.

במבט ראשון קונה היא עוד רכב כביש־שטח שנועד להתאים לכולם ללא יוצא מן הכלל. הוא נראה מעט ספורטיבי, הוא נראה מעט כביש־שטח, יש לו חיפויי גלגלים עטויי פלסטיק, וכשחושבים על זה אז יונדאי פשוט ביצעה הנדסה הפוכה לעיצוב של מכונית חשמלית, כלומר מישהו ביונדאי לקח את הגימיקים שחלקם מטומטמים לחלוטין והצמיד אותם למכונית בנזין: פס תאורה אחורי דקיק, פנסים אחוריים דקיקים, פס כרום דקיק, הרבה דקיק ביונדאי אחת. ומעבר לכך קונה החדשה כבר אינה ספק מכונית סופר־מיני ספק רכב כביש־שטח, עכשיו מדובר ברכב כביש־שטח אמיתי, על מלא מלא.

למי שרגיל לחלוף בנסיעות מבחן ארוכות על פני תחנות טעינה מהירות ולבלות בהן רק שעה עד שעה וחצי במזג אוויר שנע משום מה בין חמסין ובין גשם שוטף, יונדאי קונה היא ממש התגלות משיחית: מכונית שרק עוברת ליד תחנות הטעינה, לא נכנסת, לא דורשת כוס קפה בזמן ההמתנה, לא דורשת חיברות כפוי עם בעלי מכוניות חשמליות משועממים. איזה קטע, יונדאי קונה ההיברידית היא מכונית חדשה ששותה בנזין.

יבואני רכב חשמלי סיני נטול ציון ריסוק קוראים לזה "דינוזאור" ושוכחים להסביר ללקוחות שלהם שמומלץ שייסעו 90 קמ"ש ללא מזגן. קונה בכל מקרה חסכונית מאוד. המנוע ההיברידי מוכר היטב מלא מעט דגמים של יונדאי: נפח 1.6 ליטרים, יחידת הנעה חשמלית לסיוע ותיבת הילוכים אוטומטית. לקונה יש מצבי ספורט, מצבי חיסכון, לא ברור בשביל מה. קונה לוגמת בערך 17 קילומטרים לליטר, אפשר לנסוע עם קונה יום שלם ולהוציא ממנה בקלות 500 קילומטרים של נסיעה ואז לשלם כ־350 שקל. אם היא היתה חשמלית, אז היינו משלמים מעל 100 שקל על טעינות מהירות, וגם היינו מנסים לכמת כשלוש שעות שהפסדנו בעמדות טעינה מהירות. את זה יבואני הרכב החשמלי תמיד שוכחים לספר.

עוד נקודה מעניינת: מי שהתרגל לרכב כביש־שטח שבישבנו או בגחונו טמונה סוללה חשמלית גדולה, לבטח יודע שהרכבים האלה מתנהגים כמו לווייתנים מחוץ למים. הם רוכנים, חורקים, גרועים, זוועתיים. יונדאי קונה זריזה. לא זריזה ברמה של מכונית ספורט, סתם זריזה ברמה מהנה. משום מה דווקא יונדאי, היצרנית הקוריאנית שלפני 20 שנה ייצרה מכוניות מבאסות, מייצרת כיום מכוניות שמחות. עוד עשר שנים יגידו את זה על הסינים.

קונה גם יודעת לשכך היטב, אבל החלק האחורי שלה לא תמיד רוצה לשחק יחד עם החלק הקדמי. המתלה האחורי שלה פחות טוב, ולפעמים הוא מעט חובט בישבן, אבל שוב: בהשוואה למה שיש לסינים להציע מדובר בהבדל של יום ולילה. מה שכן, קונה מעט רועשת בנסיעה בין־עירונית. יש לה כמובן מערכות בטיחות אקטיביות מלאות, כולל מערכות הפועלות בנסיעה לאחור. במהירויות עירוניות מערכות הבטיחות האלה מרגישות מעט עצבניות. ועוד נקודה חשובה: לקונה יש את מערכת הבטיחות שהיא חובה באיחוד האירופי. כשעוברים מהירות של 30 קמ"ש היא מצפצפת, גם כשעוברים מהירות 40 קמ"ש. באופן כללי, השמרטף של יונדאי משגע את השכל.

עוד דבר שחשוב מאוד להתעכב עליו: תא הנוסעים. זה של יונדאי קונה הקודמת היה מעט צעצועי במהות שלו, מאז ביונדאי למדו היטב ושוב עשו מעשה כל כך פשוט וכל כך חכם: לוח המחוונים בחלקו העליון הושאל מהדגם החשמלי, אז יש שני מסכים של איוניק 5 מול הנהג ובמרכז תא הנוסעים. המסכים מאוד ברורים, שולטים רק במה שצריך. המערכות ששולטות בבקרת האקלים, סינים יקרים קראו זאת היטב – לא מהוות חלק מהמסך. וכך אפשר לעשות מעשה שטן ולשלוט במזגן בלי להעביר שלושה שירים ברדיו, להיכנס למערכת המולטימדיה ולהקיש שלוש פעמים בעקבים. בעידן של מכוניות חשמליות סיניות הממשק הפשוט של יונדאי שאינו כולל מסכים מסתובבים, בקרות מזגן דרך הישבן של הרדיו או תמונות נוף מתחלפות הוא חוויה נפלאה.

מאחור אותו סיפור: יש מקום לילדים, אבל לא כל כך למבוגרים. בקרות המזגן ממוקמות בתוך מעין "מגדל" פלסטיק ויש שקעי טעינה למכביר. תא המטען סביר אבל קצת קטן. תחתיו יש עוד תא והוא שימושי למדי, אבל זהו תא שאמור להכיל גלגל חלופי. ביונדאי קונה יש רק ערכת ניפוח וזה חבל.

בסופו של יום יונדאי קונה ההיברידית, או כנראה כל גרסה אחרת של קונה, תהיה להיט מכירות. ולשם שינוי היא תהיה להיט מכירות מוצדק גם בגלל היכולות שלה כמכונית וגם בגלל האופוזיציה, כלומר אם נשווה אותה למכונית משפחתית חשמלית סינית, כל מכונית חשמלית סינית, יונדאי תצא כשידה על העליונה. כי עם כל הכבוד לחיסכון בדלק, ונכון ש"איכות" היא מילה גסה בשוק הרכב הישראלי – עדיין יש מי שמחפשים אותה, וטוב שיש מכונית של מותג נפוץ שמציעה אותה.

אבל ההשוואה הזאת לסינים גם מייצרת מצב שבו הקונה ההיברידית עולה בגרסה שנבחנה 170 אלף שקל – הפלא ופלא, מחיר קרוב לזה של מכונית סינית חשמלית מקבילה. קשה שלא לחוש שאצל יבואני הרכב שיקולי התמחור כבר לא נוגעים רק למתחרים הישירים אלא גם למתחרים התיאורטיים. לפחות בינואר הקרוב מדינת ישראל תדאג להעלות את מס הקנייה על הרכב החשמלי, ולעומת זאת מס הקנייה על המכוניות ההיברידיות אינו צפוי לעלות. שיקולי הקנייה של הלקוחות בישראל מונעים משיקולי התמחור של יבואני הרכב והם למרבה הצער אבסורדיים, אבל קונה ההיברידית היא בחירה מצוינת למי שרוצה גם איכות ולא רק חיסכון.