האמירות של דוד חודק וזאב רז: בין מחאה להסתה

דוד חודק וזאב רז קירבו את מחאתם לאזור הנפיץ, תרתי משמע, של נשק, "בן מוות", מלחמת אחים, מלחמת אזרחים. לטעמי, הדברים האלה שיקפו נהמת לב יותר מאשר קריאה אופרטיבית לפעולה. גם אם המילים שבחרו יעלו אותם על מסלול החקירה הפלילית - המיסגור שלהן הוא יותר מחאה מאשר הסתה.

חודק הוא בעל עיטור העוז ממלחמת יום הכיפורים. רז נמנה עם הטייסים שהפציצו את הכור בעיראק. כמובן שהרקורד הזה לא מקנה להם שום זכות יתר אל מול החוק, אבל הוא בהחלט מקנה להם את הזכות שיקשיבו להם. כולם כאן אוהבים את מדינת ישראל, אבל מעטים נתנו לה את מה ששניהם נתנו. הדברים מובילים להשוואה עם שניים מעמודי התווך של הקואליציה הנוכחית – בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, השוואה שגם קשורה להסתה וגם לתרומתם להגנה על הארץ.

בשתי הקטגוריות האלה הפער הוא עצום. לבן גביר ולסמוטריץ' עבר עשיר של חקירות והרשעות בעברות של הסתה, ועבר מזערי עד לא קיים בכל הקשור לשירות הצבאי ולהגנה על המדינה. בשתי הקטגוריות הפער הוא עצום, ובשניהם "לטובת" חודק ורז.

כמובן שבנימין נתניהו מיהר למנף את הדברים להתקרבנות המפורסמת שהוא זה שנתון בסכנה בגלל ההסתה. בהשראת ההסתה שלו מסתובבות כאן תחת אבטחה כבדה היועצת המשפטית גלי בהרב-מיארה והתובעת בתיקי האלפים ליאת בן ארי.

ותשמעו עוד סיפור. לפני כמה חודשים התראיינתי באחד האולפנים על תיקי האלפים. טענתי שם שבמניין נזקיו של נתניהו תיקי האלפים שמתנהלים כעת במחוזי בירושלים אפילו לא בשלישייה הפותחת. מניתי, כמדורגים לפניהם, את החיבור הפוליטי לבן גביר וסמוטריץ'; את החרבת מערכת המשפט והשירות הציבורי; את אחריותו של נתניהו למכונת הרעל, השקרים והאיומים שמופנית אל יריביו הפוליטיים - ולא רק. לאחר הריאיון פגשתי בחדר ההמתנה בכיר שב"כ לשעבר שהמתין לתורו. "תרשה לי לחלוק עליך", אמר. "המקום הראשון הוא חלקו של נתניהו בהסתה לרצח רבין".

ומהאב לבן: רק לפני כשלושה חודשים האשים יאיר נתניהו את הפרקליטות בהפיכה משטרית והוסיף: "קוראים לזה בגידה במדינה, וכולם מוזמנים להיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל ולהסתכל מה העונש על בגידה במדינה – וזה לא כלא". בעניין זה הוא צודק: העונש על בגידה הוא מוות. לא זכור שהוא זומן לחקירה פלילית.

הסתה חוצה את הסף מחופש הביטוי לעבירה פלילית בהינתן ההסתברות שהמילים הקשות יניעו מישהו לפעולה. "מילים הורגות" קוראים לזה, והמבחן הוא האם וכיצד יש למילים פוטנציאל להניע מישהו לפעולה אלימה. בעניין זה כוחם של בנימין ויאיר נתניהו גדול עשרות מונים מכוחם של חודק ורז. לרשותם תומכים ופעילים שמסתערים בשצף קצף על כל מטרה שמסומנת מלמעלה. פעילי ליכוד בשכר נכרכו בחציית קווים מצמררים ואדומים במיוחד כמו קללות ונאצות לעברה של משפחתו השכולה של הטייס תם פרקש או קללות בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל רק כי ראש הממשלה שנאם בו היה נפתלי בנט. וזכורה גם ההלעגה הנבזית לנכותו של בעל צל"ש הרמטכ"ל אמנון אברמוביץ'.

המסקנה היא שבשום פרמטר של אלימות אין מקום להשוואה. לא הסתה, לא אלימות, לא הפגנות. רז וחודק הלכו לקיצוניות מילולית, אבל חשוב לזכור את ההקשר: הם דיברו אל מול חורבנה של ישראל כמדינה דמוקרטית וסכנת השלטת הדיקטטורה. הם דיברו אל מול ממשלה שמסכנת את ה"טוב הכללי" של אזרחי המדינה – בכלכלה ובחירויות הפרט. לדיקטטורה שפוגעת ב"טוב הכללי" אין מנדט – לא מוסרי, לא ציבורי וגם לא משפטי, לפחות לפי חוות דעתה של היועצת המשפטית לממשלה ולפי הדברים שנשאה נשיאת בית המשפט העליון. צריך לקוות שלא נגיע לזה, צריך לעשות הכל כדי שלא נגיע לזה, אבל חודק ורז כיוונו את דבריהם ליום שאחרי שנגיע לזה.