הטראומה נמשכת: המדינה שכחה את אופקים - וממשיכה להפקיר אותה

מלחמה, בטח כזאת שבאה בהפתעה מוחלטת, היא אירוע מורכב וקשה לעורף אזרחי. תוכניות חירום יוצאות מהמגירה ופוגשות את המציאות. אין ויכוח שלכל ממשלה שהייתה או תהיה פה, פינוי ופיצוי של למעלה מ-100 אלף אזרחים באופן ישיר, ועוד מאות אלפים באופן עקיף, הם אירועים מורכבים שמעוררים הרבה קשיים. לא הכל זורם חלק. לא כל דבר ישר כמו סרגל. בכל זאת מלחמה. דברים מתבצעים לעיתים תחת אש, לעיתים תחת לחץ. ובהחלט יש גם דברים שהנהגה צריכה לדעת להגיד להם לא. יותר מזה לא נרחיב ונשלם, גם אם יהיה לזה מחיר.

אבל בעוד שאפשר לקבל בהבנה בעיות נקודתיות ולגייס סבלנות והבנה, קשה יותר לקבל קיבעון מחשבתי. לפעמים צריך שינוי תוך כדי תנועה. לא להתעקש להיצמד רק לקווים ששורטטו ולאחריות הישירה שהוטלה. להפעיל היגיון פשוט. לתת פתרון יעיל לא רק למה שתחת האחריות שלך, ולגלות גמישות.

אחת הדוגמאות הצורמות, בשבועיים שחלפו מפתיחת המלחמה, היא העיר אופקים. שלל תוכניות הפינוי והפיצוי שהושקו עד עתה לא חלות עליה. אופקים, שבה למעלה מ-35 אלף תושבים, מרוחקת כ-25 ק"מ מהגבול מעזה. היא לא נמצאת בתחום 0-4 ק"מ שפונה כולו בימים הראשונים. היא גם לא נמצאת בתחום 4-7 ק"מ שפונה בימים שבאו אחר כך. גם מינהלת השיקום שהוקמה לשקם את אזור עוטף עזה, שתכונה "תקומה" ואליה יופנו מיליארדי שקלים, מונתה על מנת לטפל בעשרות ישובים ב-4 מועצות מקומיות ובעיר שדרות. אבל את אופקים היא לא כוללת.

עיר שבה נרצחו למעלה מ-50 תושבים היא עיר שחוותה טראומה נוראית. היא זקוקה ליחס מיוחד מהמדינה. אף אחד לא מבקש להעמיד בכניסה לעיר ניידת שתחלק כסף. אבל אם כבר משיקים תוכנית שרלוונטית לשאר תושבי הדרום שנפגעו, אין סיבה שגם היא לא תוכנס אליה

הבעיה שהעיר ספגה מכה קשה. קרוב ל-50 תושבים נרצחו. בין ה-7 ל-9 באוקטובר, במשך כמעט 3 ימים, תושביה התבצרו בבתים. ברור שתחושת הביטחון של התושבים בעיר הזאת והמוטיבציה שלהם להמשיך להתגורר בה, היא בשפל של כל הזמנים.

אופקים לא פונתה, והיום זה כבר לא ממש אפשרי. על פי נתוני רשות החירום הלאומית במשרד הביטחון (רח"ל), ישראל הגיעה למיצוי יכולות הפינוי שלה למלונות ובתי הארחה עם ההחלטה לפנות עוד 14 ישובים בצפון. הסיבה הרשמית היא שעושים רק מה שהצבא מבקש. כלומר שברמה הצבאית בטוח יחסית באופקים היום יותר מאשר בעוטף עזה. הצבא לא סבור שיש סכנה מיוחדת כלשהי לתושבים – מלבד סכנת הטילים שרלוונטית לכל אזור הדרום.

לשיקולים של הצבא קשה להיכנס. אבל לשיקולים אזרחיים צריך גם צריך. עיר שבה נרצחו למעלה מ-50 תושבים היא עיר שחוותה טראומה נוראית. היא זקוקה ליחס מיוחד מהמדינה. אף אחד לא מבקש להעמיד בכניסה לעיר ניידת שתחלק כסף. אבל אם כבר משיקים תוכנית מסוימת שרלוונטית לשאר תושבי הדרום שנפגעו, אין סיבה שגם היא לא תוכנס אליה.

הנה דוגמא. הבוקר שר התיירות חיים כץ ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' הודיעו שתושבי היישובים אשר ניתנה הוראת שר הביטחון לפנותם, זכאים לדמי כלכלה בסך של 200 שקלים ליום לבוגר ו-100 שקלים ליום לילד עד גיל 18. זאת מיום הוראת הפינוי הרשמית ולמשך כל תקופת הפינוי, בתנאי שאינם מתאכסנים במימון המדינה במלון או בית הארחה או בכל יחידת אירוח אחרת. בחשבון פשוט, משפחה + 2 ילדים מאזור שהתפנה יכולה לקבל עד 18,000 שקל בחודש.

את אופקים כאמור אף אחד לא הורה לפנות. גם אם מישהו קם ונסע למלון – לא מגיעים לו "דמי כלכלה למפונים". מי שצריך להחליט להחיל את זה גם עליהם הוא הדרג הפוליטי. פנינו לסמוטריץ' ולכץ לשאול מה עמדתם. תשובה עדיין לא קיבלנו.

בדו"ח הביקורת על מוכנות העורף במלחמת לבנון השנייה, שנראה היום רלוונטי מתמיד, כתב מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ז"ל: "בעתות מלחמה כמו בזמן משברים חמורים יש עמימות ואי בהירות בנוגע לתחומי אחריות וסמכות, היעדר תוכניות או נהלים, נושאים ה'נופלים בין הכיסאות' ושינויים של המצב הבסיסי. ראוי כי הגופים הממלכתיים המובילים ינקטו גישה מבצעית, ארגונית וערכית מרחיבה של נטילת אחריות – ולא גישה מצמצמת, שלפיה כל גוף פועל אך ורק על פי אחריותו הלכאורית; זהו המבחן החשוב של מנהיגות ומצביאות".