שיטת סמוטריץ': עוד טריק, עוד שליפה מהמותן, עוד חלטורה

רק אחרי שגילה כי אין חלב במדפים, לקח שר האוצר בצלאל סמוטריץ' פסק זמן משאר עיסוקיו והחליט לטפל בכלכלה. אבל המהלך שבו נקט לא פחות מטריד מההתעוררות המאוחרת של מי שצריך לנהל את המשק ומדיניות מאקרו־כלכלית: סמוטריץ' פרסם להערות הציבור "הוראת שעה" המיועדת לבטל את המכס על יבוא חלב עד אוקטובר. אם תהיתם מה יקרה באוקטובר, התשובה ברורה ואין צורך לפנות ליו''ר הציונות הדתית: נמציא עוד טריק, נשלוף עוד משהו מהמותן, נחשוב על עוד חלטורה.

מדובר בדפוס קבוע בממשלת נתניהו־סמוטריץ', שהתחיל כבר בקדנציות האחרונות של ראש הממשלה ונמשך כעת ביתר שאת, כנראה מפני שלממשלה הנוכחית יש בעיות גדולות יותר ואין לה זמן להתעסק בזוטות כמו היעדר חלב. הרי מה קרה כאשר גילו שההפיכה המשטרית משגעת את הדולר ויוצרת אינפלציה? החליטו שתקום ועדה שתטפל ביוקר המחיה. מדוע הממשלה לא ניצלה את כוחה כדי להעביר תקציב מדינה וחוק הסדרים שיטפלו ביוקר המחיה? כי היה לה חשוב יותר לנצל את הרוב בכנסת לחיסול היסודות הדמוקרטיים של ישראל.

ומה קרה אחרי שגילו ששער חליפין לא יציב הוא האחראי לייקור התרופות (באמצעות עלייה בהשתתפות העצמית)? שר האוצר ועמו שר הבריאות החליטו לממן את ההתייקרות. כשפורטים את זה לפרוטות, מדובר ב־40 מיליון שקל שיגיעו מתקציב הבריאות. מאיפה? בעיקר מחיסכון ברפורמה אחרת ששר הבריאות מקדם, המיועדת לייעל את שוק התרופות. כך שבשורה התחתונה, יש סיכוי לא מבוטל שאנחנו נשלם על ה"מתנה" שסמוטריץ' סידר לנו, כי אין ארוחות חינם ואין תרופות חינם.

ומה לגבי ההתייקרות בתחבורה הציבורית ב־12%? בינתיים נדחה אותה לאוגוסט, זה הכי פשוט. למה למהר? הרי מי כבר נוסע בתחבורה הציבורית? למי יש אינטרס לעודד אותה? העיקר שתצא כותרת שהממשלה "מטפלת" ושהמחיר לא עלה.

דחיינות היא אחד מסימני ההיכר של פופוליסטים. לא צריך לעצבן אף אחד עם רפורמות ושינויים מבניים. הרבה יותר קל לשים פלסטר, לתת אקמול ולהמשיך לקדם את "הדברים החשובים באמת": חקיקת פסקת ההתגברות, ביטול עילת הסבירות ויועמ"שים מקצועיים. אפשר לשרוף את המדינה, להשניא אחד על השני למען מטרות חשובות כאלה, אבל לבצע רפורמה בשוק החלב? זה כבר מורכב מדי (ומדובר, חשוב להבהיר, בהמשך הרפורמה שהממשלה הקודמת התחילה לקדם). אז במקום זה נוציא הוראת שעה כדי לקבל שקט לכמה חודשים, ועד אז נחיה ונראה.

אפילו המשך הסובסידיה על הדלק שעליה החליטה הממשלה הקודמת כבר נראה כמו כוחו של הרגל פופוליסטי: אז, בעת ההחלטה, חבית נפט זינקה ל־112 דולר והמדינה היתה בעודף תקציבי שאיפשר סובסידיה. היום העודף נמחק ומחיר החבית צנח ל־70 דולר. אז למה להמשיך לסבסד? כי לממשלה נוח להתחנף לציבור, והראייה שלה היא לטווח קצר. הכל זמני. טלאי על טלאי. ופעם אחר פעם, אחרי עוד שליפה מהמותן, עולה השאלה מה בעצם התוכנית? מה המטרה הגדולה?

הצד השני של אותו מטבע הוא מה שמתרחש בחברות הממשלתיות וברשות החברות: ממנים יועצת משפטית בנתיבי ישראל כי היא בעלת הקשרים הנכונים, גם אם הכישורים לא מספיקים (רמז: ריצוי של פעילי ליכוד); מדיחים את יו''ר רשות הדואר ולוקחים את תהליך ההפרטה כבן ערובה (רמז: ריצוי של פעילי ליכוד); מהלכים אימים על מנהלת רשות החברות שלא מתיישרת עם רצונות השר (רמז: ריצוי של פעילי ליכוד).

לכל המהלכים הללו משותפת השליפה מהמותן. היא נועדה כדי להשיג הישגים פוליטיים קצרי טווח, או כדי להשתלט באופן מוחלט על כל המנגנון הממשלתי־ציבורי. ומה לגבי האינטרס הציבורי, כמו שיפור רמת החיים של האזרחים? מה לגבי כל השינויים והרפורמות הכלכליות שהמשק זקוק להם נואשות, והם כבר נכתבו על ידי האוצר, בנק ישראל ואפילו קרן המטבע הבינלאומית? תשכחו מזה. עבודה יסודית, מתוכננת ומאומצת מוקדשת רק לנושא אחד, שבינתיים רק גובה מחיר כבד מהאזרחים. וזו רק ההתחלה.