פסילת מינוי מזוז: כשהימין תומך באקטיביזם שיפוטי

מני מזוז פרש בטרם עת מבית המשפט העליון. אילו היה ממשיך לכהן, והייתה נופלת לידו העתירה שנידונה אתמול בנוגע לפסילת מינוי של שופט עליון בדימוס כיו"ר הוועדה לבחינת טוהר המידות במינויים בכירים – הוא היה דוחה אותה בהחלטה של חצי עמוד.

לממשלת מעבר, הוא היה קובע, יש סמכות למנות שומר סף מקצועי גם בתקופת בחירות, בגלל מהות התפקיד שמנותקת מכל זיקה פוליטית. ניתן להעריך שמספר רב של שופטים בעליון היו מצטרפים לעמדה זו.

אתמול, כך נראה, שובצו לדיון בעתירה שופטים שחושבים ההיפך, כמו נועם סולברג, ובמיוחד יעל וילנר שתקפה בחמת זעם את בא כוח המדינה, כאילו הגן על מינויו של משה איבגי ליו"ר הוועדה למעמד האישה, או את איתמר בן גביר לראש המטה למלחמה בגזענות.

וזו התקלה הראשונה: הכרעת בג"ץ תיפול לפי זהות השופטים. ברור ששופט כמזוז היה מסלק את העתירה הזו במהירות ויעילות ולא מאפשר להיכנס לכל הפלפול הזה על טיבו וטבעו של המינוי. לפעמים אין ברירה ואי אפשר להימנע מהכרעה שנשענת על שיקול דעת ואפילו על השקפת עולם. ואכן, הכרעות כאלה שמפצלות את בית המשפט חושפות את דילמת זהות השופטים. אבל למה להיכנס למבוך הזה על "שטות" כמו המינוי שנדון אתמול?

התקלה השנייה היא הרחבת השיח על לגיטימיות המינויים של ממשלת מעבר. הרחבה למינוי מהסוג הזה: מקצועי, לא פוליטי, שומר סף, שופט בית המשפט העליון, לראשות ועדה שאינה מחליטה ואינה ממנה, אלא מוגבלת לבחינת שבעה מינויים בכירים בלבד.

ברירת המחדל של שופטי ההרכב אתמול היא הימנעות מכל מינוי ופריסת יריעת שיתוק מוחלטת על הממשלה. זאת, בניגוד לחוק שלא מטיל כל מגבלה על ממשלת מעבר, ובעיקר בניגוד לתכלית הפסיקה והנחיות היועץ המשפטי שמסדירות את הסיטואציה - לנקוט איפוק וזהירות, להימנע ממינויים פוליטיים מובהקים או משרות אמון כמו מנכ"לים למשרדי ממשלה שנועדו להגביל את חופש הפעולה של הממשלה הבאה. חשוב להדגיש: בג"ץ דן אתמול בשדה נורמטיבי שהוא עצמו, ולא המחוקק, יצר.

ולסיום, התקלה השלישית היא אחריות שופטי העליון עצמם. הנשיאה דורית ביניש טרפדה בזמנו בחירת שופטים בתקופת ממשלת מעבר, כחלק ממאבקיה בשר המשפטים דאז דניאל פרידמן. בכך הוכתם ונצבע תהליך בחירת השופטים כמעשה פוליטי, בניגוד מוחלט לאינטרס של הוצאת בחירת שופטים מהמגרש הפוליטי. הכתמה זו מתגלגלת ונדבקת עכשיו למינוי שופט עליון לראשות וועדת אישור הבכירים. אגב, מי שהיה אז היועץ המשפט לממשלה שתמך בלגיטימיות בחירת שופטים בתקופת בחירות הוא מני מזוז, והשופטת שנבחרה לעליון בתקופת ממשלת מעבר היתה דורית ביניש.

ובכל זאת, את שלוש התקלות ניתן לאזן בשני יתרונות. הראשון הוא הפרכת שיח הזהויות והדימויים של שופטים. סולברג, שנחשב לשופט שמרן, מרחיב כאן את הביקורת השיפוטית על הממשלה, ואילו מזוז, שנחשב גם "שמאלן" וגם "אקטיביסט", מתגלה כאן כמי שלא היה מתערב בהחלטה הממשלתית.

את אותו התפקיד בדיוק גילמו השניים כשישבו בהרכב שפסל את חוק המס לדירה שלישית. סולברג פסל את החוק בגלל פגמים מהותיים בהליך החקיקה, ואילו מזוז, בדעת מיעוט, סבר שאין להתערב בחקיקה כי בג"ץ לא יכול לשמש "בייביסיטר" של חברי הכנסת ולבחון את דרגת מעורבותם בהליך החקיקה.

"יתרון" נוסף הוא חשיפת צביעותו של הימין המשפטי. את העתירה הגישה עמותה ימנית בשם "לביא" שמושבה בעמונה 27 עפרה. הימין המשפטי חרט על דגלו את החזרת המשילות והרחקת בג"ץ מהתערבות בהחלטות ממשלתיות. והנה, כאן דורש הימין הפוליטי מבג"ץ לפסול החלטה ממשלתית, בנאלית למדי. תזכרו את זה בפעם הבאה כשיריב לוין, אמיר אוחנה, שלמה קרעי ושמחה רוטמן יתלוננו מרה על האקטיביזם שמסרס את המשילות.

ברור שהעתירה היא הטרלה פוליטית – להפיל מינוי של גנץ ולפיד, אפילו במחיר של מעילה ובגידה בליבת האידיאולוגיה שמניעה את הימין המשפטי – משילות והרחקת בג"ץ מהתערבות בהחלטות שלטוניות.