לחיים במדינת רווחה יש מחיר

הצעת החוק שקידם האוצר לפיה לא ישולמו דמי אבטלה למי שמסרב להיבדק ולהתחסן צרמה גם לתומכים נלהבים של החיסונים. דמי האבטלה הפכו להיות זכות כמעט מובנת מאליה בעולם המודרני, ושלילתה נראית פגיעה בזכות יסוד, או למצער כשינוי רטרואקטיבי של תנאי פוליסת ביטוח.

למעשה, מה שנראה לנו כזכות יסוד, הוא חלק מקונספט חדש יחסית של “מדינת רווחה”, לפיו המדינה מספקת שירותים ציבוריים נרחבים. אם בראשית המאה הקודמת ההוצאה הממשלתית בארה"ב עמדה על 3% תוצר, הרי שב־2010 היא הגיעה לכ־40% תוצר. מדינת הרווחה קיבלה תנופה בזמני משבר, למשל בשפל הגדול בשנות ה־30. העובדה שהעולם המפותח ממשיך להיצמד למודל גם לא בעתות משבר מלמדת על יתרונותיו. למעשה, כמעט ואין קולות רציניים המבקשים לצמצם את הממשלות לאספקת ביטחון ומערכת משפט.

חיסון נגד קורונה בתל אביב | צילום: רויטרס

אלא שיש לזה גם מחיר. המחיר הישיר של מדינת הרווחה, הוא שיעורי המס הגבוהים שמגיעים ל־30% תוצר. אך המחיר המשמעותי יותר הוא ויתור מסוים על חירותנו וזכויות הפרט שלנו. מדינת הרווחה דומה במובנים מסוימים לתא משפחתי, שבו יש תחושת שותפות וציפייה מכל אחד למלא את חלקו. 

וכך, מהרגע שהמדינה מספקת לאזרחים - מכספי אזרחים אחרים - מגוון שירותים, נתחיל לשמוע טענות מוצדקות מהסוג "זה לא הגיוני שיהיו בחברה שינהגו ברשלנות, יצרכו סיגריות וסוכר ללא הגבלה, ואנו כחברה נממן את עלויות הבריאות שלהם". ובהתאמה לענייננו "לא הגיוני שנממן ביטוח אבטלה למי שמסרב לפעול לפי הנחיות מערכת הבריאות".

חשוב לא למתוח את החבל יותר מדי, במיוחד בתקופות משבר שהן "ימי הזוהר" של ממשלות. עם זאת, המודל של מדינת הרווחה הוא המוצלח ביותר שנמצא עד כה לשגשוג של חברה. לכן עלינו כאזרחים, ועל הממשלה כמקבלת החלטות, להפנים שהמודל הזה טומן בחובו גם ויתור מסוים על "חירותנו". ויתור שאנו כחברה הסכמנו לו - לטובתנו.