המייסד והאוצר של הגלריה בניר עוז נחטף לעזה - ומונצח בתערוכה חדשה

ב־7 באוקטובר נשרפה הגלריה בבארי עד היסוד, על תכולתה. האוצרות זיוה ילין וסופי ברזון מקאי שרדו את התופת, כל אחת עם משפחתה בממ"ד; גם גלריית הבית הלבן, השוכנת באמצע השדות בין הקיבוצים נירים וניר עוז, נותרה עומדת על תלה. חיים פרי, האוצר והאיש שמאחוריה, נחטף ביום ההוא בידי חמאס לעזה. "עוטף לבי", תערוכה חדשה שאצרה קרן בר־גיל, מפנה זרקור אל שתי הגלריות האלה ואל 12 אמנים שהציגו ויצרו בעוטף, שהיו נצורים בממ"ד בשבת השחורה.

בין העבודות המוצגות דיוקן של פרי שצייר לפני שנים חברו איצו רימר והיה תלוי אצל פרי בסלון ביתו. בנו ליאור אסף אותו אחרי הטבח יחד עם עוד פריטים שהצליח להציל. תלויים שם גם שני צילומים מרגשים של כלתו, אשתו של ליאור, הצלמת שרון דרעי. האחד, נוגע ללב, של פרי עם דריה נכדתו יושבים במכונית, פרי מישיר מבט למצלמה, דריה ישנה בזרועותיו; צילום אחר יפהפה ואופטימי, "בלונים", צולם ב־2019 בחגיגות שבועות של ניר עוז, ובו נראה שדה חיטה רחב ידיים שבקצהו מתנופפת ברוח שרשרת בלונים צבעוניים.

"צילמתי את זה בתקופה שבה שיגרו מעזה בלוני תבערה ששרפו את השדות", היא מספרת, "כמו בכל שנה הלכנו עם חיים וליאור והבנות לכיוון האירוע של שבועות וכשהתקרבנו הבלונים יצרו שביל בתוך השדה, כמו יומולדת לשדה. כשהתקרבנו לשם ראיתי את הבלונים כמו חופה, וההקשר הזה של השדה הדליק של קש ומעליו בלונים באותה תקופה — העביר בי צמרמורת".

בבוקר 7 באוקטובר נחטף חיים פרי, בן 79, לעזה; אחיו של בנו ליאור מצד אמו, דניאל דרלינגטון ממנצ'סטר, וחברתו קרולין בוהל, סטודנטית מברלין, נרצחו בעת שביקרו את המשפחה, כמה שעות לפני שהיו אמורים לעלות על מטוס חזרה לברלין במוצאי שבת. פרי ואשתו אסנת נכנסו לממ"ד כשהחלה המתקפה. הם שלחו הודעה בקבוצה המשפחתית: "אנחנו בממ"ד, לא יכולים לדבר, מרססים אותנו".

"בשעות הבוקר המאוחרות שלחה אסנת הודעה שחיים נחטף וניתקה את הטלפון מיד", מספרת דרעי. "היינו בהלם. הגוף שלי התחיל לרעוד. לא קישרתי את התמונות ששודרו מהבוקר על חדירת מחבלים בשדרות לקיבוץ. הודענו למשטרה. חשבנו שאולי אסנת לא לבד בממ"ד ושיש איתה מחבלים. כשהגיע כוח היס"מ לניר עוז, המחבלים כבר עזבו עם עשרות חטופים. רבים אחרים נרצחו.

"כשהגיעו לבית של חיים ואסנת, הם חילצו רק אותה מהממ"ד. היא סיפרה שמהבוקר ביקרו המחבלים בבית כמה פעמים. בפעם הראשונה שמעו אותם בוזזים את הבית אך הם לא ראו את דלת הממ"ד ויצאו. בפעם השנייה פתחו את הדלת וחיים יצא ונאבק עם המחבל, נתן לו מכה בראש והוא ברח. חיים הבין שעכשיו המחבלים יחזרו עם תגבור, והחביא את אסנת בממ"ד החשוך, מאחורי סלסילה של בדים וכך הציל אותה. המחבלים אכן חזרו ואמרו לחיים לצאת, שלא יפגעו בו. הוא הבין שהם לא רואים אותה ויצא איתם. אסנת נשארה בממ"ד לבד במשך כחמש שעות עד שחולצה".

חיים פרי, קולנוען בעברו, מסגר, פסל ופעיל שלום, פתח את הגלריה ב־1999. דרעי מספרת שהיה מציג תערוכות של אמנים מהאזור ומכל הארץ, נתן במה לכולם, לרבות בדואים. "היה שם משהו ייחודי. אנשים היו מגיעים מכל הארץ, בטפטופים. וחיים היה מארח אותם. הם היו מבלים שעות בחצר הפסלים, וחיים היה מספר להם על האמן, על הגלריה, על העבודות. ניר עוז הוא מקום שיש בו פסטורליות, כמו גן עדן. צריך להבין שנחטפו הרבה אנשים מבוגרים שהמצב שלהם לא טוב. כל דקה של שעון החול הזה מקרבת למוות. הם לא ישרדו".

"להגיב לאמנות, לא למלחמה"

"עוטף לבי" תוצג עד תחילת דצמבר בעזריאלי שרונה בתל אביב והיא נחלקת לשני חלקים, האחד בדגש על בארי, האחר על ניר עוז. "לא רציתי תערוכה שתגיב למלחמה, כמו למשל העבודות מהסוג שיוצרת זויה צ'רקסקי", אומרת האוצרת קרן בר־גיל. "רציתי דווקא להפנות מבט למה שעולם האמנות אולי מחשיב כפריפריה שלו. יש אמביוולנטיות בלאצור תערוכה, לעשות פתיחה ובכלל לעסוק באמנות כעת — הכל נראה טפל בזמן שעוסקים בחיים ומוות", היא מודה.

רישום של שירה גלזרמן. מבנה הרוס בבארי

בין השאר מוצגות גם עבודות שנוצרו אחרי 7 באוקטובר, למשל צילום של האמנית אסנת בן דב, שתערוכת יחיד שלה הוצגה בדיוק בבארי ונשרפה כולה. עוד דוגמה היא רישום גרפי בעיפרון של מבנה הרוס בבארי של שירה גלזרמן, שדודתה חנה קריצמן נרצחה בעודה יושבת על קלנועית בניסיון חילוץ.

גלזרמן ציירה את הרישום המדוקדק בשבועות שאחרי הטבח מתוך צורך להכיל את הכאב. בצד אלה יוצגו גם עבודות של סופי ברזון מקאי, האוצרת של בארי ששהתה בממ"ד עם שלושת ילדיה הקטנים במשך שעות עד שחולצו. ושל מתי אלמליח שהיה אמור להציג אחרי בן דב, וכל התערוכה שלו כבר אצורה ומוכנה.