ההפיכה המשטרית חותרת תחת העיקרון היהודי של הפרדת רשויות

המחשבה שעיקרון הפרדת הרשויות נובע מתפיסה מודרנית או ליברלית היא טעות. בתקופות שונות בהיסטוריה, מהיוונים הקדומים, דרך הרפובליקה הרומית ועד לשיטה הפרלמנטרית האנגלית, הנהיגו עמים שונים את הפרדת הרשויות בשלטון על פי מודלים שונים. כתוצאה מכך, הושתתו הממשל או המדינה על ביזור הכוח השלטוני בין שלוש הרשויות המרכזיות של המדינה. לדוגמה, באנגליה נקבע כי המלך אינו יכול לשבת לדין, כשופט, הגם שהוא נחשב למקור הצדק. גם היהדות, ונגיע לכך בהמשך, דוגלת בהפרדת רשויות, אף כי במתכונת שונה מזו המקובלת בדמוקרטיות המערביות.

התפיסה המודרנית של הפרדת הרשויות, מבית מדרשו של מונטסקיה, מבוססת על שילוש רשויות השלטון היונקות את מעמדן החוקתי מחוקת המדינה. בישראל נקבע מעמד זה בחוקי היסוד של המדינה. כל אחת מרשויות אלה הינה מוגבלת בסמכותה ובחוקיה, ואף אחת מהן אינה כל-יכולה.

ההתפתחות בישראל לאורך השנים היתה כזו, שהממשלה היא השולטת למעשה בכנסת. משעה שזכתה באמונם של רוב חברי הכנסת היא המביאה והמוציאה בתחום החקיקה ועל פיה יישק דבר (למעט במקרים חריגים). אם הממשלה תצליח עתה בניסיונה לבצע מהפכה משטרית, היא תכרסם בסמכויות הרשות השופטת. ראשית, הרשות השופטת תהא מנועה מלקיים ביקורת שיפוטית על החלטותיה של הממשלה ושריה בעילה של חוסר סבירות. שנית, הממשלה תשלוט במהלכים מרכזיים של הרשות השופטת, כמו מינוי השופטים. התוצאה היא שהממשלה תשלוט בפועל בכל שלוש הרשויות – ללא כל הפרדה ביניהן – תוך יצירת סיכון מתמיד ומוגבר לחירויות הפרט ולזכויות האדם בישראל.

נחזור ליהדות. במאמרם המחקרי של פרופ' בני פורת, ראש המכון למשפט עברי של הפקולטה למשפטים בירושלים, וד"ר שלזינגר, מאוניברסיטת בר אילן, עמדו המחברים בהרחבה - ומכיוונים שונים - על החשיבות הרבה שהמסורת ההלכתית העניקה למערכת משפטית עצמאית ואפקטיבית, שנועדה לרסן את המנהיגות הפוליטית ("קומי וצאי מתוך ההפיכה", המכון הישראלי לדמוקרטיה). לשיטתם, בצומת הדרכים שאנו מצויים בה עתה בעקבות היוזמה לשינוי מערכת המשפט, אין עימות בין "יהודית" ל"דמוקרטית". גם המסורת היהודית, לא פחות מהמסורת הדמוקרטית, ואולי אף יותר ממנה, עומדת על החשיבות ועל הנחיצות שבכינון מנגנוני פיקוח על הרוב הפוליטי כך שהוא יוכל להנהיג לטובת הכלל.

הם הסבירו מדוע טענתו של ח"כ שמחה רוטמן, שהמחוקק צריך להיות "מחוקק כל יכול", היא הדבר המנוגד ביותר לרוח המחשבה היהודית. לדבריהם, נקודת המוצא של רבים מפוסקי המשפט העברי הייתה שהקהילה אינה רשאית לחוקק כל שברצונה, אלא תקנותיה נתונות לביקורת שיפוטית. לביסוס טיעונם הפנו השניים, בין היתר, לדבריו של אחד מגדולי ההלכה, רבי משה איסרליש, הרמ"א (המאה הט"ז): "דבר פשוט שאין כח לטובי העיר לתקן דבר כי אם על פי הדין והמשפט ולא לילך חזקה עם היחידים, ואין לרבים כח לגזול היחיד ]...[ולכן פשוט הוא שאין כח ביד בני העיר לתקן תקנות רק מה שבידן מכח הדין ולא מה שתעלה על רוחם, וזה לא היה ולא יהיה".

יעקב אבינו, השלישי באבות האומה, ייעד לבניו בברכתו לפני מותו תפקידים מיתיים, שעיצבו את העם היהודי. הוא ציווה לבנו יהודה את המלוכה (בית דוד), ואילו את הכהונה העניק לשבט לוי. כלומר, לשבט לוי אין חלק ונחלה במלכות, ואין המלך יכול לשמש ככהן, כל שכן לא ככהן גדול. במקביל, מי שאינו נמנה עם שבט יהודה אינו רשאי לשמש כמלך.

חריגה דרמטית והיסטורית מאיסור זה אירעה במאה השנייה לפני הספירה, כאשר בעקבות מרד החשמונאים לבית מתתיהו, נטלה לעצמה שושלת החשמונאים את המלוכה, לצד היותם כהנים. הכוהנים מבית חשמונאי, הביסו את שלטון היוונים וזכו לתהילת עולם, אך לדעת חלק מהחכמים, מלכותם, שנמשכה כ-200 שנה, נוסדה בחטא ונכרתה לעד. במשך כ-200 שנה ישבו צאצאיהם על כס המלכות, במקביל להיותם כהנים גדולים. הדבר עורר את קצפם של חכמינו, שעל פי המדרש אמרו למלך ינאי משושלת החשמונאים: "רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן". המפרשים מסבירים כי עונשם בא להם על שישבו על כס המלכות, אף שלא היו מזרע בית דוד.

לדברי הרמב"ן (בראשית מט', י'), מלכתחילה היה אסור לבית חשמונאי להחזיק בו זמנית בכתר הכהונה ובכתר מלכות. ועם זאת שמדובר על אנשים גדולים "כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב". הסיבה לכך היא, לשיטתם, שהמלכות נועדה, רק לשבט יהודה, ולא לשבט אחר, כדבריו של יעקב אבינו: "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית שם), ובנוסף יש איסור מיוחד לשבט לוי למלוך: "אין מושחים מלכים כהנים" (ירושלמי הוריות ג, ב), ועליהם לעבוד במקדש בלבד.

דומה כי על קידוש העיקרון של הפרדת הרשויות בישראל (אף במובן המודרני) אפשר ללמוד על דרך הניגוד גם מהפסוק: "כִּ֤י ה֙' שֹׁפְטֵ֔נוּ ה' מְחֹקְקֵ֑נוָּ֥ה' מַלְכֵּ֖נוּ ה֥וּא יוֹשִׁיעֵֽנוּ" (ישעיהו ל"ג, כ"ב). הווה אומר, רק בקב"ה מתקיים איחוד של כל סמכויות השלטון, בהיותו מלך, מחוקק ושופט גם יחד. אך גם ה' מחויב לעשיית משפט צדק, כזעקת אברהם אבינו בנאום הסנגוריה שלו על אנשי סדום: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט". הדברים נכוחים מקל וחומר עת מדובר במחוקקים ושופטים בשר ודם. בהקשר זה של הפרדת רשויות ביהדות, יצויין כאן כי לפי ההלכה, מלך ישראל אינו רשאי בעצמו לשבת לדין: "המלך לא דן ולא דנים אותו" (סנהדרין, ב, ב), וזו דוגמה ספציפית לביזור סמכויות השלטון ביהדות.

במבט עכשווי, אל לנו לסמוך על ישועה חיצונית וניסית כדי לשמור אצלנו על עקרון הפרדת הרשויות, שבלעדיה לא תיכון דמוקרטיה בישראל, אלא עלינו לפעול בעצמנו בכל לבבנו ובכל מאודנו לשמירה על עקרון חיוני זה והנצחתו כחלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה החוקתית שלנו.

דוד חשין הוא נשיא בדימוס של בית המשפט המחוזי בירושלים וכיהן כשופט בבית המשפט העליון