הקברניט
80 שנה למתקפת "פורצי הסכרים": כשכוח טבע הופך לכוח אש
גאון יצירתי שהמציא פצצה מקפצת, טייסים גיבורים שיצאו למשימת התאבדות, ומבצע שהסתיים במכת מחץ בבטן הרכה של גרמניה הנאצית; המתקפה על סכרי הרוהר נחשבת גם היום לאחת היצירתיות והמוצלחות אי פעם - איך הפכה מרעיון למציאות?
שלום, כאן הקברניט; קצת אחרי חצות ה-16 במאי 1943, מילא רעש בלתי נסבל את עמק הרוהר הירוק שבמערב גרמניה, והעיר את תושבי הכפרים והערים. הם קלטו מיד שזה לא רעש של מפציצים או הפצצות; מזה יותר משנה שהערים בעמק הופצצו כמעט כל לילה בידי הבריטים, כדי לכתוש את מאות מפעלי הפלדה, התחמושת והכימיקלים בהן. אבל הרעש הזה היה מפחיד יותר, משהו אחר לגמרי.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
כמו רעם שלא נגמר, מתגלגל ומתגבר, סוער ועולה, והבית מתחיל לרעוד במהירות - עד לעוצמה כזו שנראה כי האדמה עצמה מנסה לברוח. תוך כמה רגעים עקרו גלים עצומים את הקירות, בלעו את הכפרים, הציפו את הרחובות והרסו מפעלים עד היסוד. היום נדבר על השיטפון הזה, ועל איך הוא נוצר בשילוב מדהים של כוח טבע וכוח אש - תוצאה של משימה אווירית מיוחדת במינה.
שמונים שנה חלפו מאז יצאה לפועל, והיא עדיין נחשבת לאחת המוצלחות ביותר בהיסטוריה הצבאית; גם בימינו קשה למצוא מבצעים שיתחרו ביצירתיות ובמקוריות מאחוריה - כן, אפילו פה אצלנו בישראל. הדקו חגורות, אנחנו טסים אל הנקודה בה התחיל השיטפון: במוחו של גאון בשם בארנס וואליס.
הוא היה מהנדס תעופה בכיר בחברת ויקרס הבריטית, ובעל כישרון נדיר בחיזוי העתיד, כדור בדולח אנושי. וואליס לא המציא מטוסים או נשק, הוא המציא פתרונות מאוד יצירתיים לבעיות מאוד גדולות, שכולן נשענו על היגיון מאוד פשוט. והמומחיות שלו היתה הנדסה של העולם האמיתי - בלי מודלים משוכללים שנופלים על הפרצוף בשטח, המחשבה שלו התחילה מהתכל'ס והלכה אחורה למעבדה.
למשל, במהלך 1932 הוציא חיל האוויר הבריטי דרישה למפציץ בינוני ארוך טווח. וואליס ידע שהצבא לא סגור על עצמו, ושהפרויקט יקבל עוד הרבה שינויי כיוון. הוא גם ידע שהמנועים הזמינים היו חלשים יחסית ושתו הרבה דלק, מה שלא איפשר טיסה ארוכה עם מטען פצצות גדול. המלחמה הבאה, העריך, תהיה מול גרמניה, והטווח הנדרש יעלה. מה עשה?
תכנן את הוולינגטון - מפציץ שעשוי משלדה גאודטית - רשת אלומיניום דקה, עליה מתוח בד. כך התקבל מטוס שהוא גם מאוד קל וגם מאוד עמיד, וגם מאוד נוח לעשות בו שינויי מבנה כשיחליטו הבכירים לבחור מנוע שונה, להוסיף ציוד או כל גחמה אחרת.
אלה היו המפציצים הראשונים ששלחה בריטניה לתקוף בעומק אירופה הכבושה, ממש עד גרמניה עצמה. ביחד עם המטוס של וואליס, נכנסו לשירות כלים כמו הוויטלי וההאמפדן, שיוצרו בפחות מאלפיים יחידות כל אחד; לעומתם, יוצר הוולינגטון ב-11,000 חתיכות.
אך הפעם לא התעסק במטוסים: הוא ישב בחדר העבודה שלו בשעת לילה מאוחרת, והתעמק במפות של עמק הרוהר. אגני נהרות, רכסים, מקומות יישוב - סימן לו עיגולים אדומים גדולים סביב שלושה סכרים גדולים, וקימט את מצחו.
התשתית התעשייתית בעמק היתה לב ליבה של מכונת המלחמה הנאצית: בהם נבנה ציוד כמו טנקים וקני תותחים, יוצרה תחמושת, והופקו חומרי גלם חשובים להמשך מסעות הכיבושים של הצורר.
כל המפעלים הופעלו באנרגיה הידרואלקטרית - חשמל שהגיע ברובו מהסכרים על נהרות בעמק. התלות בהם היתה מוחלטת: היה צורך בכ-200 טון מים כדי להפיק טון פלדה, כך שאם אין מים אין ייצור. וזה בדיוק מה שרצה בארנס וואליס להשיג: מכת מחץ לתעשייה הגרמנית, מכה שתעצור להיטלר את המלחמה.
הבעיה: סכר זה לא משהו שאפשר לפוצץ מהאוויר. כמה מסכרי עמק הרוהר היו יציקות בטון מזוין בגובה עשרות מטרים ובאורך 700 מ' ויותר - מהמבנים הכי גדולים וכבדים באירופה.
והפצצות של אותה התקופה היו חלשות וקטנות יחסית - ותוכננו להתפוצץ על פני השטח או טיפה מעליו. פצצות כאלה לא יעשו דבר לסכר; אפילו אם נטיל אלפים מהן, כנראה שרק ילכלכו קצת את הבטון מלמעלה.
אז וואליס ישב והמציא את הפצצה מחדש. במקום מעטפת דקה שנועדה לאפשר מילוי מקסימום חומרי נפץ, נתן לה מעטפת עבה וממוגנת. במקום גוף גוצי שנועד ליצור התנגדות אוויר ולאפשר הטלה נמוכה, נתן לה גוף אווירודינמי שיצבור מהירות.
הפצצה הזאת תוטל מגובה של 30 עד 40 אלף רגל, כדי שיהיה לה הרבה זמן לעשות את זה; סנפירי הזנב שלה ישבו בזווית שתגרום לפצצה להסתובב תוך כדי צלילה, מה שישפר גם את היציבות וגם את התאוצה.
ומהירות הצלילה של הנשק היתה קריטית להצלחה: הרעיון היה לפגוע צמוד למטרה, להתחפר עמוק להתפוצץ מתחת לאדמה; זעזוע חזק יעבור נקודתית בקרקע ויוכל לפורר את יסודות המבנה ואז להקריס אותו. וכן, ברור שהוא קרא לזה "פצצת רעידת אדמה"; יופי של שם.
כשהציג את הרעיון שלו למינהלת התעופה הממלכתית, התלהבו הגנרלים מתוכנית התקיפה והסכימו שהשמדת הסכרים תוכל לקצר את המלחמה. הם בעצמם כבר מזמן ויתרו על הפצצת הסכרים, והנה בא גאון עם פיתרון.
אבל כשתיאר וואליס את הסופר-פצצה שלו ברמה הטכנית, צחקו: מי יקח את הפצצה העצומה הזאת ל-40 אלף רגל, אתה? אין לנו אף מטוס שמסוגל לכך.
בזחיחות השמורה לגאונים אמיתיים, שלף וואליס שרטוט והציג מטוס שהמציא - מפציץ שישה-מנועי שיהיה הכי גדול, חזק ומהיר בעולם, ויוכל לשאת את פצצת עשר הטונות. הבכירים אמרו שהתכנון מאוד מרשים, אבל שאין למדינה כרגע משאבים לפיתוח כזה והראו למהנדס את הדלת.
אבל וואליס לא התרגש: באותם הימים נכנס לשירות הלנקסטר של חברת אוורו, מפציץ כבד חדש ומהפכני. היה זה מטוס כמעט נטול חסרונות: הוא התעלה על ה-B17, המבצר המעופף האמריקאי בטווח ובמהירות השיוט ונשא מטען פצצות כפול הן בגודלו (פיזית - תא החימוש שלו ענק) והן במשקלו.
ולא בכדי; הבריטים ידעו שיש להם פחות מטוסים, וציפו שכל מפציץ יגיע רחוק יותר, ויהיה בעל אפקט יותר הרסני בכל משימה. ועם כל הכבוד לוולינגטון של וואליס, ליד הלנקסטר הוא נראה כמו מטוס מנייר. אז המהנדס עיצב מחדש גרסה מוקטנת של הסופר פצצה, שתתאים ללנקסטר; רק 5.4 טונות במקום עשר.
אבל פה נכנסה לתמונה בעיה אחרת: באותם הימים אף אחד לא היה מסוגל לזרוק פצצה מכזה גובה ולפגוע בול; גם החטאה של מאה מ' בלבד נחשבה להישג.
למעשה, זאת הסיבה שהפצצות היו קטנות וחלשות; דיוק ההפצצה היה כל כך גרוע שצבאות נאלצו להטיל הרבה חימוש כדי להשיג פגיעה. וואליס הבין את הבעיה, והחליט לחשב מסלול מחדש. מלמעלה אי אפשר לפגוע בסכר, אבל אולי מהצד? למשל, עם טורפדו גדול?
אבל הגרמנים לא פראיירים, וחשבו על כך: מאגר המים שמאחורי הסכר היה מלא ברשתות ברזל עבות, שנועדו לחסום מתקפה שכזו. רגע, חשב וואליס לעצמו: ומה אם הפצצה תקפוץ מעל לרשתות, כמו חלוק נחל על המים?
הוא לקח גולות צבעוניות מהבת שלו, יצא לחצר ומילא גיגית במים - ואז הרכיב לו מעין רוגטקה שהציב על מד זווית. תוך זמן קצר כבר ידע כמה מהר צריך מטוס לטוס כדי לזרוק פצצה שתקפוץ על המים עד למטרה.
הפצצה עצמה היתה אמורה לקפץ עד לסכר, לפגוע בו ואז לשקוע לקרקעית בצמוד אליו ולהתפוצץ על הקרקעית; פיצוץ תת ימי מבזבז פחות אנרגיה על חום ומשחרר גל הלם חזק יותר משל פיצוץ יבש, גל חזק דיו כדי לבקע אפילו סכר.
איך גורמים לפצצה להיצמד לסכר? מחברים אותה לציר ורצועה שיסובבו אותה אחורנית בקצב של 500 סיבובים לדקה. אחרי ניסויי שטח ומספר שינויי עיצוב, התברר שההטלה חייבת להתבצע במהירות של קרוב ל-400 קמ"ש ובגובה של 18-20 מ'.
הגנרלים התלהבו, אך לא כולם: הרעיון היה להקים יחידה עילית של מפציצי לנקסטר, שתטפל במבצע הרגיש הזה. והשנה היתה 1943; הלנקסטר היה מטוס חדש יחסית, וקמפיין ההפצצה של בעלות הברית תפס תאוצה.
ארתור האריס, ראש פיקוד ההפצצה הבריטי, חשב שלקחת לנקסטרים ולתקוע באיזו משימה חשאית עם נשק ניסיוני לגמרי זה בזבוז. אבל וואליס היה מקושר היטב בצבא, והמבצע אושר בידי מפקד חיל האוויר ואף ראש הממשלה צ'רצ'יל בעצמו.
כך הוקמה טייסת 617, אליה קובצו צוותים מצטיינים מכל יחידות המפציצים. הסודיות היתה חסרת תקדים: החבר'ה התאמנו בניווטים ארוכים, טיסות לילה נמוכות במיוחד מעל סכרים באנגליה, ולא ידעו בכלל מה המשימה והיכן.
אנשי ביטחון מידע הופקדו עליהם אישית; כל מכתב ששלחו למשפחה עבר סינון וצינזור, כל הטלפונים ביחידה היו מנוטרים, ואף אחד לא זז מטר מחוץ לבסיס בלי ליווי גלוי ומעקב סמוי. אפילו מדעני פרויקט הגרעין האמריקאי לא נוטרו ככה.
אחרי חודשיים של אימונים מפרכים, החלו להצטיין בטיסה וניווט בגובה של כ-20 מ', משימה קשה מאוד שכן אי אפשר להיעזר במשואות מיקום או עוגנים אזוריים; ניווט כה נמוך בחילה דומה לניווט במכונית - אבל אחת שנוסעת 350 קמ"ש ועלולה להיתקע באנטנות ועצים.
נהלי חיל האוויר המלכותי אסרו על טיסה כה נמוכה בשטח מדינת האי, אפילו באימונים; הרי רק מטוסי אויב טסים כה נמוך ומסוכן לזרוע בהלה בעת מלחמה. אבל פה התקבל היתר חריג, וכשהגיעו אנשי 617 לקו מתח גבוה, טסו מתחת לחוטים.
רק בערב ה-16 במאי, שעות ספורות לפני היציאה לדרך, קובצו צוותי הלנקסטרים בחדר תדריכים ונחשפה בפניהם התוכנית, הדבר המטורף שמצפים מהם לעשות: להמריא בשני גלים, לטוס נמוך מעל לים הצפוני בלי סיוע אווירי ולשבור אל עמק הרוהר, ואז להתפצל ולהפציץ שלושה סכרים: מוהנה, אדר וזורפה.
הירח היה מלא, מה שהקל על כוחות הנ"מ של הנאצים - ואזור העמק היה מלא באלפי תותחי הגנה. ומילא זה - כדי שידעו להטיל בגובה הנכון, קיבלו הלנקסטרים שני זרקוים שישבו בקצות הגוף והצטלבות האלומות סימנה 20 מ'.
אנחנו מדברים על טיסה בגובה בו גם אפצ'י או גירוד באף ישתלו אותך בתוך המים, מערך נ"מ צפוף יותר יש כנראה רק בברלין, והתאורה תהפוך את הגיחה למטווח. באותה מידה, אפשר היה לשים על כל מטוס רמקול שמנגן "אנו נושאים לפידים".
אבל זה סיכון שהמטה הבריטי החליט לקחת: הכוחות המריאו בהובלת רב סרן גאי גיבסון, מפקד הטייסת. הכוח ניווט בדממה והצליח להגיע לשטח היבשת הכבושה, אך בדרך איבד שלושה מטוסים: שניים נפגעו מאש נ"מ, וכלי נוסף טס נמוך מדי, פגע בקרקע ואיבד את הפצצה שלו.
בהמשך, נפגעו עוד שני מטוסים מקווי חשמל, והיתר המשיכו לעבר סכר מוהנה, הגדול בין השלושה. באזור חצות הגיע אליו הכוח והחל את המתקפה. בערך; פעם אחר פעם ביצעו הצוותים יעפי הטלה על מוהנה, אך פשוט לא הצליחו לכוון כמו שצריך ונאלצו להתרומם ולנסות שוב.
חלק מההטלות החטיאו, וגם אלו שהתפוצצו בדיוק לפי התוכנית לא הקריסו את הסכר המגודל. פצצה אחת אף קפצה מעבר לסכר והתפוצצה כשעבר מעליה המפציץ, ופגעה בו קשה.
בכל יעף ניתכה על המפציצים אש נ"מ צפופה מכל הכיוונים, ומטווח כל כך קרוב שמקלעני המטוסים השיבו אש. גיבסון, גיבור נדיר, נצמד בלנקסטר שלו אל כל מפציץ שניסה את מזלו מול הסכר כדי למשוך אליו את אש הגרמנים. לבסוף הצליח אחד המטוסים לבקע את הסכר, ונד מים אדיר עלה לשמים.
המצב בסכר זורפה היה אפילו יותר קשה: בגלל הצוקים שעטפו אותו, הטלת הפצצה היתה צריכה להתבצע בגישה מקבילה לקו הסכר. רק מפציץ אחד הגיע אליו, משום שיתר חברי הכנף הופלו.
תשע פעמים ניסה הצוות להיכנס למצב הטלה, תוך שמקלעי הגרמנים מפוררים אותו. היעף העשירי הצליח, והפצצה הוטלה. כשירד נד המים שהעלתה, ראה הצוות שהסכר נפגע אך לא נפרץ. גם בסכר אדר החטיאו המפציצים, חטפו פגיעות ורק אחרי מספר פצצות שקפצו והתפוצצו, התבקעה מפלצת הבטון.
צוותי טייסת 617 חזרו לבסיס בתרועת ניצחון, וגילו אחרי הנחיתה שכמעט חצי מהיחידה נהרגה. בסך הכל אבדו במתקפה שמונה מתוך 19 הלנקסטרים, נהרגו 53 אנשי צוות ושלושה נפלו בשבי. לשמע המחיר הזה, פרץ בארנס וואליס בבכי תמרורים; הוא שהגה את התוכנית והנשק, הוא שהקריב, לראייתו, את חיי הלוחמים. וזה, אפילו בלי שכל הסכרים נפרצו.
למחרת בבוקר נשלח לגזרה ספיטפייר צילום מהיר, כדי להעריך את תוצאות התקיפה. הטייס, פרנק פריי, נחת בצהרים עם תמונות מדהימות: עמק הרוהר הוצף כולו, ברמה שבקושי נשארו בו פינות יבשות. גשרים קרסו, כבישים נחסמו ויותר מ-125 מפעלים ניזוקו משמעותית או נהרסו לחלוטין.
המתקפה אמנם ביקעה רק שניים מתוך שלושת הסכרים, אך הנזק היה עצום; סכר מוהנה לבדו פלט 330 מיליון טון מים; חוות רבות הוצפו ושטחים עצומים של גידולים חקלאיים נהרסו, חיות משק טבעו, כ-1,300 איש נהרגו ואלפים רבים נפצעו.
המתקפה על עמק הרוהר סגרה לנאצים את מערכי הייצור לכמה שבועות והורידה את תפוקת החשמל בעמק ב-75%. יתרה מזאת: הם נאלצו להסיט לרוהר רבבות פועלים שיתקנו את הנזקים, ואלפי טונות של פלדה ובטון שנועדו לביצורים במערב היבשת. והכי חשוב - לגזרה נשלחו מאות סוללות נ"מ, עם אלפי תותחים שהגיעו רובם מהחזית המזרחית.
המהלך הזה שינה את איזון הכוחות באירופה: חודשיים לאחר ההפצצה נפתח קרב קורסק בין הגרמנים וכוחות בריה"מ, קרב השיריון הכי גדול בהיסטוריה. במהלכו הצליחו הרוסים להפעיל ביעילות רבה את מטוסי התקיפה שלהם לפיצוח הטנקים של היטלר, בין היתר בגלל שלגרמנים היה פחות נ"מ זמין.
מתקפת פורצי הסכרים עוררה הדים רבים בעולם, והקפיצה לשחקים את המוראל באירופה הכבושה ואצל בעלות הברית. אפילו אלברט שפיר, שר החימוש הנאצי בכבודו ובעצמו, הודה שזו היתה מתקפה מבריקה ורק מזל גדול מנע ממנה מלשתק את מכונת המלחמה בראשה עמד.
התקשורת הבריטית השתוללה; השלטון ניצל את ההצלחה לעידוד הציבור, והעיתונים הגזימו ופרסמו שנהרגו רבבות נאצים, והקבינט של היטלר התחיל לשרטט תוכניות כניעה. אבל אזרחי גרמניה לא היו מודעים לסיפור; הממשלה המטורללת שלהם שלטה בכלי התקשורת והתירה רק דיווח קטן ותפל בעיתונים - והציבור הופצץ בכל לילה, כך שעוד הפצצה לא נשמעה דרמטית.
שנים כונה האירוע "האסון החשאי", ורק בעשורים האחרונים החלו שני הצדדים להסתכל עליו לעומק, ולראות את נזקיו בגוף ובנפש. בימינו, מצוין יום ההפצצה בטקס זיכרון בריטי-גרמני משותף.
בארנס וואליס המשיך לפתח פצצות ומטוסים, ולשלוף חידושים פורצי דרך. בין השאר עזר בפיתוח הקונקורד העל קולי, קידם מטוסים עם כנפיים בעלות גיאומטריה משתנה ואפילו הגה מטוס נוסעים מהיר שיתמרן אך ורק באמצעות הזזת הכנפיים שלו.
הרבה מרעיונותיו נותרו במגירה פשוט כי הקדימו את זמנם; אך יתכן שנפגוש בהם שוב בעתיד, כששוב תזדקק האנושות לפיתרונות יצירתיים ופשוטים לבעיות הכי גדולות. טיסה נעימה!
25 תגובות לכתיבת תגובה