״אני לא מבין למה בשעות הקשות האלו אני מקבל טלפון מעיתונאי ולא מנציג המדינה״

קר מאד בקיבוץ אילון שבגליל המערבי, שני קילומטר בלבד מגבול הצפון המתלהט. ביום חמישי בצהריים נמדדו שם 12 מעלות ולעובדי עשת אילון הזדמנה סיבה מוצדקת להתעטף בקפוצ'ונים השחורים שסיפקה להם ההנהלה. ברוח הימים האלה הודפסה עליהם הכתובת "לוחם תעשייתי". "מבחינתנו זאת אמירה. אנחנו בחזית, לכל דבר ועניין, חלק בלתי נפרד מהמלחמה על הזכות שלנו להיות כאן. זה אזור קשה, אבל אנחנו לא מוותרים. זאת לא אופציה", אומר המנכ"ל והבעלים מנשה תמיר.

מפעל עשת אילון מייצר מכונות מיון לבתי אריזה של תוצרת חקלאית. תמיר רכש אותו מקיבוץ אילון לפני 20 שנה, ומאז מלחמת לבנון השנייה ב־2006 נהנה מיציבות ביטחונית ומשקט שאפשרו שגרת עסקים ושגשוג. מתחילת המלחמה בדרום, שנמשכת זה למעלה מארבעה חודשים ולצדה האש שממטיר חיזבאללה מדי יום על יישובי הצפון, זרם ההזמנות נעצר לחלוטין.

"רק בימים האחרונים קיבלנו שתי הזמנות, קטנות, ממפעלים בארץ. זו פעם הראשונה מתחילת הלחימה. אני מקווה שזאת הסנונית שמבשרת על חידוש כלשהו בפעילות המשק שקפאה. במשך כל התקופה הזאת עבדנו על הזמנות מלפני המלחמה. רק באחרונה סיימנו להתקין שני קווים גדולים של מכונות למיון אננס ואגוזי קוקוס באינדונזיה", הוא מספר.

בחודש הבא ימלאו לו 71, והוא מלא מרץ. שני בניו, בעלי תפקידים מרכזיים במפעל נקראו למילואים בצו 8 כשהמלחמה החלה. הבן אמנון, מנהל הייצור, נמצא בקלקיליה ואבישי, מנהל הפיתוח, נמצא בחאן יונס. "בימים האלה אני מחליף את שניהם, עושה מה שאפשר. אתמול העמדתי את אחד המהנדסים ליד הגיליוטינה, שיחתוך פחים", אומר תמיר.

הוא לא מדבר על ההפסדים הכספיים מארבעה חודשים שבהם ההזמנות לא הגיעו. הוא רוצה להאמין שיהיה בסדר, תולה את יהבו על ההתחשבנויות שיעשו אחרי המלחמה עם רשויות המדינה. לדבריו, "קיבלנו בינתיים מקדמה נאה על סמך דוחות המע"מ מהתקופה המקבילה ב־2022 וזה מאפשר לנו לשמור את הראש מעל המים. כרגע מה שחשוב זה להישאר על הגלגל, להעביר ללקוחות שלנו מסר שאנחנו כאן".

בתחרות שלו בשוק העולמי אין ואקום – הזמנה שלא יקלוט תעבור למתחרים. "שבוע לפני המלחמה קיבלנו הזמנה למכונה למיון אננס מחברה בהוואי. נציגים של חברה מתחרה מקליפורניה ניסו להילחם עליה, אמרו ללקוח בהוואי שיש בישראל צרות, שהיא רחוקה, שקליפורניה קרובה יותר. כשהמלחמה פרצה קיבלנו טלפונים מהוואי, שאלו אם לבטל את ההתקשרות והאם נהיה מסוגלים לעמוד בלוחות הזמנים לאספקה. הבהרתי חד משמעית שכן, הקפצתי את כל העובדים שיכולתי באותם הימים. מתוך 50, באו 5-6, הם 'שקשקו' מהמצב. התותחים פה רועמים תמיד, זמן ההתרעה מידי. באזעקה הראשונה לקח לי שתי דקות להגיע מקצה המפעל למקלט. התקשרתי למועצה, דיברתי עם הקיבוץ, ביקשתי שישימו פה מיגוניות, אבל נפנפו אותי. התקשרתי לאקרשטיין, הזמנתי שלוש מיגוניות, שילמתי בהעברה בנקאית ולמחרת הן כבר היו פה".

כבישים רבים באזור סגורים, התנועה בהם חשופה לטילי הנ"ט שיורה חיזבאללה, ותמיר נאלץ לאלתר פתרונות כדי להמשיך לייצר. את העובדים שמגיעים בימים האלה למפעל הוא לימד לנווט בצירים חלופיים, שעוברים בשדות החקלאיים וחשופים פחות לחוליות הנ"ט: "בהתחלה הובלתי שיירות של מכוניות של עובדים בדרכי העפר האלה, כדי שילמדו את הדרך. בני אדם הם ייצור סתגלן, הם מתרגלים לכל. גם אלה שחששו מאד בהתחלה, כבר מגיעים. יש לי עוד עובדים שנמצאים רחוק מכאן ולא יכולים להגיע אז הם עובדים מרחוק כמה שניתן. על כל יום שבו הם מגיעים, הם מקבלים עוד 100 שקל לשכר וזה בתוספת למענק התמדה של 3,000 שקל, שהם מקבלים מהביטוח הלאומי, כך שמדובר בתמריץ משמעותי. בכל שבוע אנחנו מנסים להביא להם צ'ופרים ומתנות קטנות כדי לשפר את ההרגשה".

"אני מוטרד בעיקר מהעצירה בהזמנות בחדשות בגלל הלחימה. את ארבעת החודשים האחרונים עברנו בזכות הזמנות קודמות. אני מקווה שהחקלאים יתנו לנו רוח גבית. כפי שהם רוצים שנעדיף את התוצרת החקלאית הישראלית בסופרים, ראוי שהם יעדיפו את התוצרת הישראלית גם כשהם קונים מערכות ואמצעי מיכון".

יחיאל שלו, תעשיין מנהריה שמחזיק עם שותפו אמנון ממן במפעל לציפויי מתכות באזור התעשייה קורן שבמעלות תרשיחא, אומר שהוא לא מצפה לכל סוג של סעד מטעם המדינה, פרט לכך שתפסיק להפריע לו לעבוד. המפעל שבבעלותם, "אגמים", מעסיק כ־40 עובדים ולדבריו כ־30% מהם לא מתייצבים לעבודה מאוקטובר, כי פונו למקומות מקלט רחוקים.

זה מפעל חיוני, בהיותו ספק של תעשיות אזרחיות וביטחוניות מרכזיות ובהן אלביט מערכות ורפאל. "אנחנו התחנה האחרונה בתהליכי הייצור של כל רכיב וכל חלק, גם במערכות נשק משמעותיות, עושים את הגימור ואת הציפוי למתכות", הוא מספר. בימים שבהם החברות הביטחוניות עובדות מסביב לשעון, תכונה רבה ניכרת גם במפעל שבמעלות תרשיחא.

מבחינת שלו, הכשל המרכזי של המדינה היה באופן שבו היא פינתה את תושבי הצפון מבתיהם. הוא טוען שהפינוי נעשה בחופזה, בלי כל מחשבה והגיון. "אף אחד לא הקדיש עוד כמה דקות של מחשבה מה ההשלכות של מהלך כזה על התעשייה, על מקומות עבודה, על הכלכלה ועל המשק. אלה מבין העובדים שלי שגרים בשלומי פונו לירושלים. עובדים חלופיים שקלטתי במקומם, עד שיחזרו לצפון, התחילו לקבל צווי 8. עכשיו תנסה לשרוד במצב כזה. גם ככה אנחנו פועלים באזור קרבות. לא רחוק מכאן יש סוללת ארטילריה של צה"ל, תמיד יש באוויר תנועה של כלי טייס ויש גם ירי מכיוון לבנון. על חלק ממנו מדווחים בחדשות ועל חלק לא. אני רק מקווה שלא ייפול פה איזה טיל וישבית את כל מה שבנינו".

הוא מספר שלפני כמה שבועות השתתף במפגש של שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת עם תעשיינים ובעלי עסקים בצפון. הוא יצא ממנו עם טעם חמוץ, תהה למה היה צריך להקדיש לו כל כך הרבה מזמנו, כשבמפעל שלו תמיד חסרות ידיים עובדות. "המסר הכללי של ברקת היה שהוא תומך, כביכול, בתעשיינים, אבל לא קיבלנו ממנו שום בשורה. ניחא שהוא רוצה לכבוש את פסגת הליכוד ולהיות ראש הממשלה, אבל אם כבר בזבזתי בגללו יום עבודה, היה כדאי שלפחות יציג לנו תוכנית מעשית כלשהי, שייתן אופק. העובדים שלא מגיעים הם עובדים הם מקצועיים, קריטיים. לפעמים אני והשותף שלי יוצאים מהמשרדים ויורדים אל רצפת הייצור, וזה גורם לכך שאני מתפנה לטפל בהצעות מחיר ללקוחות רק בשעה 2 או 3 לפנות בוקר", אומר.

מצד משרדי הממשלה הוא לא שמע דבר, בעיקר לא ממשרד הכלכלה והתעשייה שהיה מצופה שייתן לו רוח גבית בימים המתוחים ורוויי אי הוודאות האלה. לדבריו "אני לא מבין מדוע בשעות הקשות האלה אף אחד מטעם המדינה לא מרים אלי טלפון, לא שואל מה צריך ומתעניין כיצד ניתן לעזור. אני לא מבין למה במקום שבעלי תפקידים מטעם המדינה יתקשרו אלי אני מקבל טלפון מעיתונאי. אני נלחם את המלחמה כאן לבד כי המדינה הפקירה אותנו. כשיש רווחים, המדינה היא הראשונה להשתתף בהם. אנחנו מנסים להשאיר את הראש מעל המים ולא לטבוע, מקווה שבסוף נצליח להגיע לחוף מבטחים".

תושבי קיבוץ דפנה פונו לשמונה יישובים באזור הכנרת ומועד לשובם הביתה אין. "ענף הפעילות המרכזי שלנו הוא תיירות והמצב הנוכחי מקשה מאוד. לפני המלחמה השלמנו הקמת מרכז מסחרי ביחד עם הרשות לפיתוח הגליל בהשקעה של כ־10 מיליון שקל והכל נעצר. בעלי החנויות אפילו לא הספיקו לפתוח אותן, ובמצב כזה לך תתחשבן על פיצויים עם המדינה", אומר יו"ר הקיבוץ חיים קמין.

הוא בן 63, בעבר היה המנכ"ל של נעלי דפנה וכיום הוא המנכ"ל של גליל קירור באזור התעשייה הדרומי של קריית שמונה, שמספק שירותי אחסנה בקירור לחקלאי האזור. היקף אחסנת התוצרת החקלאית אצלו מהווה מדד להיקף הפעילות החקלאית בצפון ברקע הקרבות – והיא צנחה בשיעורים דרמטיים. הפירות והירקות שלא מגיעים אליו נשארים על העצים או בשדות, שלחלקם הצבא מונע את הגעת החקלאים. במקומות אחרים אין די עובדים שמוכנים להסתכן בקטיף כשבכל רגע יכול לפגוע בהם טיל. "במלכיה, יפתח ומנרה לא יכלו לקטוף בכלל. אם אני רוצה להביא לקוחות חדשים אני לא יכול כעת. המצב העסקי לא טוב וזה אחרי שהיו לנו כאן שנים טובות בסך הכל", אומר.

קמין כבר ראה כאן הכל. הוא חווה את ימי מלחמת לבנון הראשונה וגם את אלה של מלחמת לבנון השנייה. לדבריו, לפחות הפעם יש לצה"ל את היכולת לספק לציבור התרעה על חלק מהשיגורים מלבנון, שברוב המקרים כיפת ברזל מצליחה ליירט איומים. "ועדיין, המצב מסוכן והכל יכול לקרות בן רגע", הוא אומר. "למדנו את דפוסי הירי של חיזבאללה, לרוב הוא משגר בשעות הצהריים, כך שאנחנו מסיימים את יום העבודה מוקדם, עוד לפני שהבלגן מתחיל".

הוא מחלק את זמנו בין העבודה בקריית שמונה לקיבוץ האון שאליו פונה עם משפחתו, ופעם־פעמיים בשבוע לן בבית בדפנה. "אף אחד לא יודע לתת לנו תשובות. אני מתרשם שגם המדינה לא יודעת מה בדיוק היא רוצה. כשהמדינה תגיד מה החליטה ביחס למצב הזה, אנשים יעשו את החישובים והשיקולים שלהם ויקבלו החלטות. כרגע אנחנו במצב של אי־ודאות וזה הגרוע ביותר", אומר. הוא מעריך, ש"יהיה כאן סבב של התכתשות שבסופו כל אחד מהצדדים יטען שניצח, יעשו איזו הסדרה והשקט יחזור. אני לא חושב שאפשר להכריע את חיזבאללה ואנחנו נחיה על החרב עוד הרבה שנים".

לא ברור כמה תושבים מדפנה ומיישובים אחרים הסמוכים לגדר עם לבנון יהיו מוכנים לחתום על הדברים האלה, כשתמונות החטופים בעזה עדיין טריות. "עם כל הפחד ועם כל החששות, ברגע שהמדינה תסגור לתושבים את ברז המימון ותפסיק את הסיוע למגורים במקומות חלופיים, האנשים יחזרו. לא תהיה להם ברירה, לא לכולם יש את היכולות הפיננסיות להמשיך לשכור דירה במקום אחר ולהמשיך לשלם משכנתא על בית שבנה כאן", אומר קמין.