איך יודעים מתי לצאת מהרשת? כשנגמרים האימוג'ים

גלילה אין־סופית בטוויטר מוצאת אותי בקונפליקט. איך מגיבים על צער בלתי נגמר או נתפס של אדם בודד שאני לא מכירה? ללחוץ על כפתור התגובה שממלא את הלב באדום נראה מגוחך ופשטני, רדוקציה איומה למה שנכתב ואיך שאני מרגישה. פוסט כועס מעמקי נפשו של משתמש אחר מותיר את אותו הקונפליקט – אני "אוהבת" את "זה", אני אמפטית "לו"? מה זה אומר. פוסט אחר מכמיר לב עבר מתחת לקהילה הדיגיטלית הישראלית בלי ששותף ממש או זכה לתגובות באופן יחסי, האם זה מותיר את צערו של הכותב בודד יותר? האם "לב" בכלל מנחם? האם זה מה שחיפש כששיתף?

הודעות קבוצתיות בוואטסאפ מבקשות עזרה ומנסות להניע קולקטיב לפעולה, השולח כותב מדם לבו, אני אגיב באגודל מעלה? אחפש אייקון במיוחד בשבילו? מה זה משנה. פייסבוק, עם המגוון היחסי של לחצני התגובה שיצרה לעצמה, נראית כאילו מאפשרת מנעד נפשי גדול יותר. לא רק "לב", אפשר גם לשלוח "אמפתיה", כפתור ה"רגש" האחרון שהוסיפה רק ב־2020. אבל זהו עדיין בסך הכל עיגול צהוב עם עיניים וגבות מחבק לב בידיו. אייקון מאויר שלנוכח המעמד מרגיש חלול.

מקור מידע במציאות מעורפלת וכאוטית

אין כללים כתובים לשימוש ברשתות החברתיות, רק כאלו שאנו ממציאים לעצמנו תוך כדי שימוש. מעין כללי נימוס או אתיקה מתי לשתף, מתי להגיב ובאיזה אייקון ומתי לא להוציא מילה. אלו כללים שהם תוצר של 15 שנות אימוץ של הטכנולוגיה, שגם משתנה ומתעדכנת, וגם אלו לא מספיקים כדי להעניק תשובות ברורות לרגעים אלו, איך ניתן לנהל מערכות יחסים מורכבות ועדינות עם זרים בשעה זו, ואיך לתווך את הרגשות שלנו ברשתות החברתיות.

אחרי מתקפת טרור במגרש משחקים בפקיסטן ב־2016 הסביר מייסד פייסבוק מארק צוקרברג מה לדעתו חשיבות הפלטפורמה שבנה: "אני מאמין שהדרך בת קיימא היחידה להילחם נגד אלה שמבקשים לפלג אותנו היא ליצור עולם שבו הבנה ואמפתיה יכולות להתפשט מהר יותר משנאה, ושבו כל אדם בכל מדינה מרגיש מחובר, דואג ואהוב - זה העולם שאנחנו יכולים וחייבים לבנות יחד". ובאמת יש רבים שמוצאים ברשתות החברתיות היום כלי לנחמה ושותפות גורל. "אומללות לא אוהבת כל סוג של חברה", טען הפסיכולוג החברתי סטנלי שכטר באופן בלתי נשכח, "היא אוהבת רק חברה אומללה".

לא פחות חשוב מכך הרשתות החברתיות משמשות מקור למידע במציאות מעורפלת וכאוטית. זהו צורך מחויב ביולוגיה ופסיכולוגיה – אנו מחויבים לנסות להבין ולשלוט בסביבה, זהו חלק מהעיסוק האנושי הבלתי נמנע שלנו.

הצורך כל כך עז, שיש היום כאלו שילכו ויחפשו בכל פינה של הרשתות החברתיות עוד ועוד עדויות למה שהתרחש בשבת השחורה. יפנו לאתרי חדשות זרים, עיתונאים דוברי ערבית, וכאלו שעמדתם הפוליטית ידועה ומתנגשת עם זו האישית שלו.

אך לא כולם יכולים להיעזר ברשתות בצורה כזו, ולא במקרה. טכנולוגיה דיגיטלית אפשרה כבר מזמן לשרת את הנטייה שלנו לבידוד. כבר לפני שלושים שנה תיארו את הסתירה בין האפשרות הגדולה יותר ל"חיבור" באמצעות הטכנולוגיה ובין החוסר שהיא מייצרת במגע אנושי וכינו אותה "פרדוקס האינטרנט". מחקר מ־1998 שבוצע על ידי חוקרים מאוניברסיטת קרנגי מלון, עוד לפני המצאת הרשתות החברתיות, הראו שהשימוש המוגבר באינטרנט חופף עם הגברת הבדידות.

לא צריכים ולא יכולים להיות מנותקים

בעשור האחרון במיוחד סיפקה לנו הטכנולוגיה עולם חדש שבו אנו לא צריכים, לפעמים גם לא יכולים, להיות מנותקים לשבריר של רגע.

הרשתות החברתיות באופן ייחודי הפכו אותנו מקושרים יותר מאי פעם למאגר כמעט בלתי נגמר של קשרים חברתיים. אך ריבוי קשרים מסוג אלו אינו מתכון לריפוי של בדידות.

החיבורים שהרשתות החברתיות מציעות הם פעמים רבות ברמה רגשית רדודה. כך קרה שאנו אולי טבולים מכף רגל ועד ראש בעולם של תקשורת מיידית שלא יודעת גבולות של מרחב, מציאות שבה מעולם לא היינו נגישים יותר, ובכל זאת מעולם לא היינו מנותקים יותר אחד מהשני, מצויים לעיתים בבידוד בלתי נתפס.

המיידיות, המידע והקשרים החברתיים, מספקים עבור אחדים מאיתנו שמיכה קצרה למדי של נחמה, שלא מצליחה לכסות לגמרי את השלכותיה של מכונת האבדון והאומללות שמהווה לפעמים הרשתות החברתיות, היכן שפילוג, דיכאון, שנאה, רדיקליזציה וייפוי המציאות משגשגים. אומללות להמונים.

בתוך הדיסוננס הזה כעת יש כעס, תסכול וחרדות כה גדולים, שלעיתים כדי להתחבר לעצמנו ולממשי, אחדים צריכים להתנתק מהרשת שלא יודעת סוף של מידע ואנשים.

לא מחקתי את טוויטר. אך כמה חברים סיפרו שלא נותרה להם ברירה נפשית, והסירו את האפליקציות של הרשתות החברתיות לחלוטין. לכל אחד סיבותיו שלו. חלק הסבירו שהחרדה הגדולה אותה הם חווים מבוקר עד ערב ואל תוך הלילה לא הותירה להם מקום להכיל. לא להכיל עוד צער, לא להכיל עוד סיפורי זוועות וקינה, לא להכיל ביקורות ואשמה או לא להכיל דיונים פוליטיים. אחרים, שמסיבות שונות מרכז חייהם אינו בישראל, העידו שהרשתות שלהם רוויות בחברים ומכרים שאינם ישראלים, "רגילות" מדי, "זה בלתי נסבל לראות", סיכמה אחת, "יש אנשים בעולם שחיים מחוץ למציאות שבה אנו חיים".

אבל לא לרבים יש את העוצמה הנפשית להניח את הטלפון בצד או למחוק את האפליקציה של טוויטר. פעולות שסותרות את המצב הנפשי שלנו, צמא המידע החדש כדי להשיג בהירות לגבי המצב האנושי המטריד, האלים והמטלטל.

כבולים לכללים שחברות הטכנולוגיה יצרו

אנחנו נשארים, אם כך, ברשתות כבולים לא לכללי נימוסים ואתיקה, אלא לכללים שהחברות עצמן יצרו. אלגוריתמים יונקי תשומת לב, מקדמי אסון, מדון, שנאה וריב, ואייקונים פשטניים שנועדו לשמש כלי בודד לתיווך רגשות. זוהי חוויה אמיתית, אך אין משמעותה שנגמרו הכלים.

האמת היא שאין דבר אורגני באופן שבו אנו משתמשים ברשתות החברתיות ובכל פלטפורמה אחרת. אלו רק שורה של מניפולציות עיצוביות שגורמות לנו להרגיש כאילו יש רק דרך אחת להשתמש בהן, עוד ועוד. כאילו היתה זו ברירת מחדל ואנו נדרשים לציית, להיות מעורבים ככל הניתן. חייבים להתחבר, לקרוא, לענות, להגיב, לקחת חלק בתרבות הנימוס המקוונת.

אך זהו אינו כוחו הבלתי נמנע של הגורל הדיגיטלי שמופעל עלינו במלוא עוצמתו. חוזקן וערכן של הרשתות החברתיות האישיות נותר שם תמיד.

מותר להפחית את כמות האינטראקציות ברשתות החברתיות, ועדיין להיות בשותפות גורל, עדיף להגביר את האינטראקציות פנים אל פנים כדי להפיג את הבדידות.

הרשתות החברתיות יכולות להיות נהדרות, למי שצריך אותן, רק אם נשתמש בהן כמו שצריך.