איריס נשר. "כמו שלתפור פצע פתוח יכול להכאיב, כך המפגש בין החוט והמחט לפורצלן, חומרים שהחיבור ביניהם אינו טבעי, עשוי לאותת על תקווה וקושי בצידה" | צילום: אביגיל עוזי
האמנית איריס נשר: "ככל שהעבודה שלי מרוסקת, היא טובה יותר"
איריס נשר נעה בין האבל הפרטי לכאב הלאומי. לאחר שעבודה שמנציחה את בנה המנוח ארי נרכשה לאוסף הקבוע של המוזיאון האיטלקי לאמנות מודרנית, עתה היא מציגה בתל אביב סדרה של שברי כדים שאותם היא מרכיבה מחדש בתפירה. "השבר הגדול בחברה הישראלית הביא אותי לעסוק בקושי שבאיחוי"
לא מזמן התבשרה האמנית איריס נשר כי העבודה שלה "מחוץ לזמן" נרכשה לאוסף הקבוע של אחד המוזיאונים החשובים באיטליה, הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית (גלרייה נאציונלה די ארטה מודרנה) ברומא.
העבודה שהוצגה לראשונה במוזיאון הרצליה ב־2019, מתעדת את ארי, בנם של איריס והבמאי אבי נשר, שנהרג שנה קודם לכן בתאונת דריסה ביום הולדתו ה־17, כשהוא ישן בביקורים במוזיאונים מסביב לעולם מגיל 5 ועד גיל 16 וחצי. "העבודה בעצם עוסקת במקום שלנו כאמהות שרואות את הילד שלנו כעבודת אמנות בפני עצמה, אבל גם במקום של מוזיאון כמקום שמיועד לשימור והנצחה. עכשיו זה חלק מהאוסף הקבוע שלהם ויישאר במרחב המוזיאלי לעד, ויש בזה משהו שנורא מרגש אותי".
באמנות שלה נשר יוצרת דיאלוג בין המרחב האישי לקולקטיבי. המתבוננים ביצירותיה מהצד נפגשים דרכן בכל מיני נקודות זמן בחייהם והן מעוררות מחשבה עמוקה, לעתים מטלטלת אישית ולעתים כזאת שמתחברת לזמן ולמקום שאנו חיים בו — לישראל המפולגת והמתפוררת.
כך, למשל, העבודה שלה "כלים שבורים", המוצגת כעת בבינאלה לאמנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל שעוסקת בנושא "מהי מידת האדם?". אפשר ממש לדמיין את הסערה שהשתוללה והותירה אחריה את הכדים השבורים האלה, שהזמן נתן בהם את אותותיו. היא נוצרה ממקום של אובדן נוראי וכאב פרטי, אבל אפשר לראות בה גם תמונת מצב עדכנית למתרחש סביבנו בחודשים האחרונים: הכלים הלבנים הדקיקים הפגומים לכאורה, הכה שבירים, שנדמה כי אם ניגע בהם יתפוררו בידיים, והשברים שכבר מוטלים לצדם, והניסיון לאחות אותם בעזרת רקמה, בעבודה סיזיפית, ותוך כדי ניסיון האיחוי — הכלים נשברים ביד.
"התחלתי ליצור כדים לפני כשלוש שנים, כשיקוף למצב הנפשי שלי ולניסיון ההתמודדות עם עצם השבריריות הקיומית של היחיד", היא מספרת. "אבל בשנה האחרונה, השבר הגדול בחברה הישראלית הביא אותי להרחבת העיסוק בקושי שבניסיון לחבר בין השברים ובין השלם הישראלי. כמו שלתפור פצע פתוח יכול להכאיב ונדרשת החלמה, כך המפגש בין החוט והמחט לפורצלן — חומרים שהחיבור ביניהם אינו טבעי — עשוי לאותת על תקווה וקושי בצידה. את הנעשה אין להשיב אבל אפשר לנסות לתקן".
לפני כן לא עבדה עם כדים, אבל משהו בכלי הזה ומה שהוא מייצג דיבר אליה. "כדים הם אחד הדברים הראשונים שנעשו לכל מיני מטרות: למזון ולשתייה וגם לאפר. כלי קיבול גם להתחלה וגם לסוף בעצם". אבל הכדים של נשר לא פונקציונלייםאלא יותר כמו רוחות רפאים של כדים, שבריריים ומלאים פתחים וקרעים. "ידעתי שאני רוצה שהכד יהיה מורכב מפיסות שרואים אצלן את החיבורים, את האיחוי".
הכדים עשויים מפורצלן לימוז' דק בצבע שמנת, בלי גלזורה — רק החומר עצמו אחרי שריפה – כל אחד יחיד ומיוחד. "אם בדרך כלל, כשאני עובדת עם פורצלן והוא טיפה מתעוות או נשבר בתנור זה נורא, בכלים האלה — כמה שהם יותר נחרבו ככה הם יותר יפים. לפעמים הם ממש נחצו לשניים וברגע הראשון האינסטינקט היה לזרוק אותם, אבל זו העבודה: כמה שיותר חבול ושבור ומרוסק, העבודה טובה יותר". כך גם הרקמה: חוט הפשתן מתפורר, סבוך קשרים, שכאילו ממחיש את הזמן שחולף, את הניסיונות לאחות. וגם כאן, "אם בהתחלה האינסטינקט היה לרקום יפה ומסודר, ככל שעבדתי יותר הבנתי שהזמן צריך לתת את אותותיו, והמאמץ של האיחוי בולט יותר אם רואים את הקושי בחוט והמתח שלו".
העיסוק שלה בנשיות — גם בעבודה זו באמצעות מלאכת הרקמה — מתחבר לעיסוק שלה בעבודותיה באימהות ולתערוכה חדשה ומסקרנת שתוצג באוקטובר במנזר בנאפולי, מקום לא צפוי לתערוכת אמנות. במשך השנים, מספרת נשר, נודע המנזר בכך שקיבל תינוקות שנשים לא יכלו לגדל מכל מיני סיבות. "זה מבנה יפהפה עם חצר פנימית ענקית במרכז העיר. עולים אליו במדרגות רחבות שמסתיימות בדלתות מתכת ישנות מסתובבות ועליהן מדף, שעליו היו אמהות משאירות את התינוק". בתערוכה תוצג סדרה של צילומים שעוסקים באימהות, הווידיאו "מחוץ לזמן", ועבודה חדשה של סדרת תבליטים של פניה של נשר בעיניים עצומות. וגם שם, שוב, נשר מצליחה ליצור באמנות שלה קול ומקום שלא נדרשות בו מלים.