תעשיית האופנה כבר אחראית ל-20% מהשפכים העולמיים

הגרינווש של תעשיית האופנה נחשף. דו"ח חדש של חברת דירוג האשראי S&P מבהיר כי תעשיית האופנה המהירה כאן כדי להישאר ואפילו להתרחב, וחברות שטוענות כי הן מצמצמות פליטות גזי חממה רק מגדילות אותן בפועל בהתאם למודלים העסקיים שלהן.

לפי נתוני האו"ם, תעשיית האופנה אחראית לכ־20% מהשפכים העולמיים, ל־9% מהמיקרו־פלסטיק שמגיע לים ול־8% מפליטת גזי החממה העולמית. לפי הנציבות האירופית, כ־90% מהבגדים המשומשים מגיעים למזבלות או נשרפים, ורק 1% מגיע למיחזור.

הצמיחה הממוצעת של תאגידי ההלבשה הגדולים, ובראשם H&M, עלתה באופן מהותי על שיעורי צמיחת התמ"ג במדינות שבהן הם פועלים, והיקפי המכירות צפויים לצמוח עוד בשנים הבאות, וכך גם הררי הפסולת הולכים וגדלים. פסולת אופנה לנפש נאמדת ב־17.5 ק”ג בשנה, וצפויה לגדול בכ־60% ב־2030 בהשוואה ל־2015. המשמעות של כל הנתונים היא שבעוד חברות האופנה משחררות לאוויר הצהרות ירוקות, הן מגבירות גם שחרור של גזי חממה המובילים לנזקי אקלים.

לפי דו"ח S&P, החלק מההכנסה הפנויה שהוצא על בגדים במהלך 60 השנים האחרונות נותר יציב או ירד, אך נפח הצריכה גדל באופן ניכר. בזכות ירידה בעלויות ייצור והובלה בעולם, קמעונאי אופנה מהירה מציעים כמויות גדולות יותר של סחורה לצרכנים, ושוק האופנה המהירה העולמי, שהוערך ב־193 מיליארד דולר ב־2021, צפוי להפוך לשוק של 276 מיליארד דולר עד 2027.

S&P: "במקום להפוך בקבוקי פלסטיק ממוחזרים לבקבוקי פלסטיק חדשים, החומר מגיע לייצור פוליאסטר שקשה יותר למחזר"

בשווקים מפותחים, מותגי אופנה מהירה משחררים מספר קולקציות בשנה (כ־20 עבור Inditex וכ־16 עבור H&M) כדי לענות על הביקוש. לפי הדו"ח, לא נראה שהמודעות הסביבתית הגוברת של הצרכנים משפיעה על היקפי הקניות שלהם.

לפי הדו"ח, חברות האופנה בעצמן נפגעות משינויי האקלים, מה שדוחף אותן לייצר עוד פסולת ועוד הנחות לצרכנים. החמרה בסיכוני האקלים הפיזיים כבר הפכה את בסיס הרווחים של תעשיית ההלבשה לתנודתי יותר, לעתים קרובות בשל שיבושים בשרשרת האספקה והחמצת יעדי מכירות. מזג אוויר לא עונתי מוביל להצטברות מלאי ולהנחות גבוהות הלוחצות את הרווחים ותזרימי המזומנים. סביר להניח שהתדירות והחומרה של אירועי מזג אוויר יגדלו ויחייבו את החברות להמשיך בהורדות מחיר כדי להיפטר מסחורה קיימת ולייצר חדשה.

המעגל נשבר

מבחינה רטורית תעשיית האופנה אימצה את המונח "כלכלה מעגלית", שלקוח משיח הקיימות. כלכלה מעגלית מושתתת על הפחתת היקפי הייצור לצורך הפחתת השימוש בקרקע ובמים וצמצום פליטת גזי חממה. התאגידים מספרים לנו כי הם עמלים על עיצובים שנשארים מבוקשים לאורך זמן ועל תוכניות לתיקון מוצרים שנרכשו, וכי הם מקצים משאבים למחקר ופיתוח הקשורים לאופנה מעגלית ומיחזור של סחורה שאינה נמכרת. אולם הדו"ח קובע במפורש: "מעגליות נראית לא סבירה עם המודלים העסקיים הנוכחיים". אסטרטגיית הרווח של חברות אופנה מהירה מסתמכת כמעט תמיד על עלייה מתמדת בהיקפי המכירות, כלומר על הגדלת הייצור. אחד הפתרונות הידידותיים ביותר לסביבה הוא הפחתת כמויות ייצור, אך מחברי הדו"ח לא מאמינים כי הוא יקרום עור וגידים.

כדי להתמודד עם הצמיחה האקספוננציאלית של פסולת טקסטיל והתדמית השלילית שדבקה בהן, חברות בתעשייה טוענות שהנפחים יכולים לגדול כל עוד נוקטים שיטות מיחזור יעילות כחלק מהאסטרטגיה המעגלית. H&M, למשל, התחייבה פומבית להכפיל את המכירות עד 2030 (מנתונים מדווחים של 2021), ובמקביל להפוך למעגלית יותר. גם כאן מחברי הדו"ח סקפטיים, ולדידם לחברות אין אסטרטגיות ברורות.

בנוסף לכך, פוטנציאל המיחזור של בדים בתעשייה, ובראשם פוליאסטר, מוגבל מאוד. "אין מערכת מיחזור בגדים יעילה או משתלמת כלכלית", אומרים מחברי הדו"ח. "לשחקני התעשייה אין כל תמריץ לבצע את ההשקעות הגדולות הנדרשות במערכת מיחזור אקולוגית, ובנוסף לכך פוליאסטר ממוחזר הופך לפסולת בגדים. חלק מהפוליאסטר הממוחזר הוא ממקורות אחרים של פוליאסטר, בדרך כלל בקבוקי פלסטיק ממוחזרים. זה לא יעיל - במקום להפוך בקבוקי פלסטיק ממוחזרים לבקבוקי פלסטיק חדשים, החומר מגיע בסוף למערכת פחות יעילה, כלומר לבגדים שאינם נאספים וקשים יותר למיחזור. בקיצור, המעגליות מתפרקת".

עוד נכתב בדו"ח: "עדיין לא ראינו תוכנית עסקית מהימנה וכמותית המשלבת את היעדים הסביבתיים של תעשיית ההלבשה ועקרונות הקיימות הרחבים יותר עם המודלים העסקיים שמבוססים על רווחיות מנפח מכירות".

קמעונאים מעטים מדדו את ההשפעה הכספית של עמידה בהתחייבויות סביבתיות או קבעו בבירור מה משמעות העמידה ביעדי קיימות עבור העסק שלהם. אלא שהבטחות יש גם יש. לכמעט מחצית מהחברות שנבדקו בתעשיית הטקסטיל, ההלבשה ומוצרי היוקרה יש לפחות תוכנית אופנה מעגלית אחת, אך רק כ־16% מדווחות ומודדות כמה ק”ג של חומרים התוכניות הללו מוציאות מזרם הפסולת, וגםן אלה עושות זאת באופן חלקי.

חברות רבות אימצו את אמנת תעשיית האופנה לפעולת אקלים, ושואפות להשיג יעד של "אפס פליטות נטו" עד שנת 2050. חברת הייעוץ מקינזי העריכה ב־2020 שתעשיית האופנה תצטרך להפחית את רמות הפליטות הנוכחיות שלה ב־50% עד 2030 או לרדת ל־1.1 מיליארד טונות של פליטות פחמן דו־חמצני, כדי לקחת חלק במאמץ העולמי. ללא כל אמצעי הפחתה, התעשייה צפויה לייצר עד 2.7 מיליארד טונות של פליטות עד 2030.

לעת עתה דיווחיהן על הפחתת פליטות עשויים להטעות. חברות אופנה מהירה כמו H&M, Next, פריימרק ודקטלון הפחיתו בהתמדה פליטות ישירות במטה או בשימוש החברה באנרגיה, בלי לפגוע בביצועים הפיננסיים, אלא שהן "גלגלו" את הפליטות לספקים בשרשרת הייצור, בעיקר למפעלים במדינות עניות ללא רגולציה סביבתית.

ייצור כותנה, פוליאסטר ובגדים גורם לפליטה משמעותית של גזי חממה, בעיקר מפני שבמדינות העיקריות שבהן מיוצרת כותנה, למשל פקיסטן, או שבהן מייצרים בגדים, כגון בנגלדש, לא חל המעבר מדלקי מאובנים לאנרגיה נקייה. שולי הרווח הדקים והפגיעות הכלכלית של הספקים מקשים על השקעות גדולות בתחום.

אף שהחברות לא אחת נתפסות בגרינוושינג, רק 8.4% התחייבו להימנע מטענות קיימות מוגזמות שיכולות להתברר כמטעות. לאור רגולציה המקודמת באירופה בימים אלה, מחברי הדו"ח אומרים כי העלאת טענות לא מבוססות על ידידותיות לסביבה או היעדר אסטרטגיה ברורה להשגת אפס פליטות נטו עשויים להיתפס כהטעיית צרכנים ומשקיעים, ולגרור סיכונים משפטיים.