המטרה בעסקת הבלהות של נתניהו: פגיעה במרקם החיים הדמוקרטי והחילוני

הדיווחים מחדרי המשא ומתן הקואליציוניים התחלפו בשבוע החולף בעשן הלבן — הסכמים קואליציוניים שנחתמו עם חלק מהשותפות לממשלה הבאה. עכשיו ניתן לראות לאן באמת נושבת הרוח, אחרי שנוּער אבק הספינים הפוליטיים שמבקשים לנרמל את התהליך, אלא שההסכמים חושפים את ההיפך. הפרוצדורה מסתירה את המהות: שינוי עמוק ומסוכן בליבת החיים הדמוקרטיים: בחינוך, במשפט, בביטחון, בשטחים ובזכויות האדם והמיעוטים מכל הסוגים והמינים.

הרעיונות לביטול משפטו של נתניהו עדיין לא הוצאו מהמחסנים. לפחות לא הפרטים הקונקרטיים. את זה שומרים לסוף. בינתיים מדברים על להט"בים, הדרת נשים, שינוי חוק השבות, האכיפה בשטחים, ביטחון הפנים, מערכת המשפט, משרד החינוך. מדברים על איך להעצים ולפנק את נציגי הציונות הדתית שרצו בבחירות ביחד, אבל מנהלים את הדרישות הקואליציוניות שלהם לחוד. נתניהו הלחים את סמוטריץ'־בן גביר־מעוז למפלגה אחת, ועכשיו שלושתם שודדים אותו בנפרד. סוחטים תקציבים ומנסים להשתלט על כמה שיותר עמדות כוח. בן גביר בדרכי נועם, סמוטריץ' במקל חובלים ומעוז — לא ברור איך ולמה.

כולם עורמים על צלחתם נתחים עסיסיים מעוגת השלטון. בן גביר הוא השר לביטחון לאומי (ביטחון פנים קטן עליו) שיספח לאחריותו גם את הסיירת הירוקה, את אגף אכיפה במקרקעין והכי בעייתי, אמר השר המיועד — "אני מקבל את השליטה על פלוגות מג"ב איו"ש, שעד היום היו תחת פיקוד הצבא". פורמלית, מג"ב הוא תמיד באחריות השר לביטחון פנים, אבל הפעלתו בשטחים כפופה לריבון בהם, אלוף פיקוד המרכז, ולמדיניות הפעלת הכוח שהוא מתווה. אם בן גביר ינסה להשתלט על הפעלת הכוח, המשמעות היא דרמטית. פעמיים דרמטית: ראשית, הכפפת פעילות השיטור בשטחים תחת שר אזרחי שהוא אישיות פוליטית ולא הצבא, בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי; שנית, לשר הזה קוראים איתמר בן גביר, שרק אתמול היה יעד מרכזי לאכיפה, ועכשיו הוא האוכף.

רעיון דומה, אבל בקנה מידה שערורייתי בהרבה, נמנע בינתיים: להוציא ממשרד הביטחון את המתפ"ש (מתאם הפעולות בשטחים) והמנהל האזרחי שתחתיו, ולהעבירם לסמוטריץ', למשרד האוצר. הרי רק בשביל זה חמד סמוטריץ' את הביטחון: כדי להפוך למושל הבלעדי של איו"ש. נתניהו, שמכבד יותר לחצים אמריקאיים ובינלאומיים מאשר אינטרסים וערכים פנים־ישראליים, נכנע לראשונים ומנע מסמוטריץ' את הביטחון וגם את קריעת המנהל האזרחי ממנו. אילו המנהל האזרחי היה עובר לידיים פוליטיות, ועוד לסמוטריץ', ישראל היתה חשופה להפרה רצינית של המשפט הבינלאומי. בתמורה לוויתור, יקבל סמוטריץ' שר, או סגן שר, במשרד הביטחון, בלי סמכויות חקיקה בשטחים, אבל עם מעורבות בקביעת מדיניות, למשל פינוי מאחזים, אישור תוכניות ועוד. הנציג של סמוטריץ' במשרד הביטחון

ביחד עם מג"ב איו"ש של איתמר בן גביר הם מתכון בטוח להבערת השטחים.

חזית נוספת שצפויה להידלק היא הקרב על פניה של היהדות: בין יהדות בדלנית וגזענית, שניצחה בבחירות, לבין יהדות הומנית של "חביב אדם שנברא בצלם", שלא זכתה למפלגה משלה. במקום יהדות מכבדת ומכילה, כוללת הקואליציה רק את נציגי היהדות הגזענית המסתגרת. היעד הראשון שלה הוא להגביל שתי קבוצות מהזכאות לעלות לישראל מכוח חוק השבות: נכדים של יהודים, ומי שעברו גיור לא אורתודוקסי.

איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. צפוי שינוי דרסטי | צילום: AFP

הקואליציה היהודית אורתודוקסית הנוקשה הזו לא תסתפק בקבלת המפתח שנותן חוק השבות לנכנסים לארץ. על הכוונת יהיו גם יושביה, תושביה ואזרחיה. לגבי הלהט"בים אין תוכניות ברורות. אבי מעוז, שכבר קיבל אחריות על תוכניות החינוך, יבטל את מצעד הגאווה, נתניהו מבטיח לקיים אותו. עמדותיהם של סמוטריץ' ומעוז על "מצעד הבהמות" ידועות. תנו להם רק את הסמכות וההזדמנות. נושא אחר הוא הדרת נשים מהמרחב הציבורי. כרגע זה לא על הפרק, ומדברים על הפרדה. כמו הדיון שהתלקח לאחרונה על דרישתן של זמרות דתיות, דין דין אביב ושרון רוטר, להופיע במוסדות ציבוריים או עירוניים בפני נשים בלבד. תמיד מדהים איך מנכסים לוויכוח הזה את הדמוקרטיה הליברלית. בחסותה מתלוננים על פגיעה ברגשות (תמיד רגשות הדתיים הם בסיכון של פגיעה); בחסותה תובעים הפרדה לגיטימית לכאורה. אבל מתחת לכל המניפולציות האלה מסתתרת החשכה הלכתית של המרחב הציבורי. כמו הדיון על שירות נשים בצה"ל. רבים מרבניה של הקואליציה חוששים להפקיר את נפשות ורגשות תלמידיהם לשירות משותף שכולל גם נשים חיילות. החרדים לפחות פטורים מהבעיה הזו. כמו גם מהשירות עצמו.

מבין כל האיומים שמבעבעים עלינו מהמשא ומתן הקואליציוני — זכויות אדם, גיור, שטחים, חינוך — המוחשי והמוסכם על כל השותפים הוא האיום על מערכת המשפט. שנים של הסתה ותעמולה הועילו להטמעת שקרים כמו חיוניותה של פסקת ההתגברות, כמו ה"דיפ סטייט" של שלטון הפקידים ש"מחייב" את הפוליטיקאים ליטול לעצמם את מינוי היועצים המשפטיים והשופטים.

עכשיו עולה גם דרישה לבטל את ה"סניוריטי" במינוי נשיא בית המשפט העליון, שמקורה באגדה שהנשיא/ה שולטים בשופטי העליון ובפסיקותיהם. כמו הכזב שהנשיאה חיות כפתה על עשרה שופטים להצטרף אליה בהכשרת מועמדות הנאשם נתניהו להקים ממשלה, בבג"ץ ה־11־0 המפורסם. עכשיו נדמה שמבקשים לחסל את מינויו של יצחק עמית לנשיא הבא.

לא ברור איזו החלטה שכתב או שמועה שהופצה עליו התניעו את המוטיבציה לטרפד את מינויו. בכל מקרה, הקשר שלה לצורך חיוני אמיתי זהה לצורך ברפורמות האחרות שעל הפרק. רפורמות שנועדו לשתי תכליות בלבד: ביטול משפט נתניהו והכשרת העליונות היהודית על חשבון המרחב הדמוקרטי־חילוני. נתניהו, שמקשיב לאמריקאים, מוזמן לקרוא את דברי ידידו פרופ' אלן דרשוביץ שפורסמו בשבוע שעבר ב־ynet: "בית המשפט העליון בישראל הוא פנינה, היהלום של בתי המשפט ברחבי העולם".

נשיאת ה"פנינה" הזו, אסתר חיות נשאה דברים ביום חמישי שעבר במפגש השנתי של השופטים והתייחסה לאיומים המופנים כלפי המערכת: "נמשיך לעמוד איתן גם אל מול הרעמים והברקים הנשמעים והנראים בעת הזו. הם מופנים לעברנו ומבשרים, כך נראה, את בואה של סערה. אך כשהדין, והוא לבדו, לנגד עינינו, יכול־נוכל גם לה". חיות מדברת על רעמים וברקים שמבשרים את בוא הסערה. מבחינת חיות, כמו שופטי עליון בדימוס שעמם שוחחתי, עדיין לא נפל דבר. לא המבצר, ולא "תיקון" או "רפורמה" שכבר הבשילו. והשאלות הן האם הסערה היא בלתי נמנעת, ומה תהיה עוצמתה.

איך מרגיעים את הבהלה שאוחזת לפחות במחצית הציבור? כמו תמיד, נשענים על יכולות העל של נתניהו. בסוף, אומרים בליכוד (כלומר מטעמו): הוא בעל הבית ועל פיו יישק דבר, אל תשימו לב להישגים שמהדהדים השותפים. זו גרסת ה"אני אנווט" המוכרת, או הדוגמה המפורסמת מעולם החי: "לא הזנב מכשכש בכלב אלא הכלב בזנב". אלא שנתניהו ושותפיו תלויים זה בזה: הוא צריך אותם לביטול המשפט, הם צריכים אותו לחיזוק ההגמוניה היהודית. ואת תוצאותיה של עסקת הבלהות לא ישלם רק החצי שלא בחר בממשלה זו, אלא ישלמו החברה והמדינה כולה: הכלכלה, החינוך, הרקמה הפנימית, המעמד הבינלאומי, אפילו במקרה שרק חלק מהעסקה הזאת ייצא לפועל.