אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
האמנית ורה ולדימירסקי: "הבנתי שאולי אין לי בית לחזור אליו באוקראינה" האמנית ורה ולדימרסקי. "אולי לעולם לא יהיה לי לאן לחזור" | צילום: מארק נבסקי

האמנית ורה ולדימירסקי: "הבנתי שאולי אין לי בית לחזור אליו באוקראינה"

ולדימירסקי, זוכת פרס הצילום של מוזיאון תל אביב שבו היא מציגה כעת, מצלמת בתים בשלבי פירוק או הרס, אפילו את הבית שגדלה בו אצל סבתא שלה באוקראינה. מהתמונות היא מייצרת חללים חדשים ומהפנטים שמגדירים מחדש את המושג עזיבה, כי "הגירה לעולם לא נגמרת במעבר עצמו"

15.05.2023, 06:02 | עילית מינמר

כשוורה ולדימירסקי הייתה צעירה היא בילתה שעות במוזיאון תל אביב. לפחות פעם בשבוע, היא מספרת, נהגה לשוטט במסדרונות המוזיאון.

תערוכת היחיד המצוינת שלה "קיר חול" שאצרה רז סמירה ומוצגת בימים אלה במוזיאון שבאה בעקבות זכייתה בפרס לורן ומיטשל פרסר לשנת 2021 לצלם ישראלי צעיר — היא מבחינתה סגירת מעגל, ולא רק בשל השנים שבילתה במוזיאון אלא גם משום שהתערוכה משקפת את זיכרונותיה ורשמיה של מי שהיגרה לארץ לפני כ־30 שנה עם הוריה בהיותה בת 7 ודרך עדשת המצלמה היא מספרת סיפורי מעברים, שלה ושל משפחות אחרות, ובתוך כך אסתטיקה ביתית, שנהפכת לסממן של תרבות ומרחב סמלי.

בסדרת הצילומים "פני השטח ומעמקים", מבית סבה וסבתה בעיר סברסק באזור דונבאס, הבית שגדלה בו באוקראינה, ולדימירסקי (38) מתעדת עזיבה בגלל המלחמה, והדימוי שנשאר עשוי להיות השריד האחרון של המקום שהיה נתון תחת מתקפה קשה: "כשביקרתי שם ב־2012 וב־2015 צילמתי שם הרבה. וב־2022, כשעבדתי על התערוכה, רוסיה פלשה לאוקראינה, החלה המלחמה, וסבתא שלי נמלטה מביתה. כשהבנתי שאני לא יכולה לחזור לשם, ואולי לעולם לא יהיה לי לאן לחזור, עבדתי עם הצילומים האלה מהארכיון".


עבודה מהתערוכה. המזרח התיכון משתלב באסתטיקה אירופית, צילום: באדיבות מוזיאון תל אביב עבודה מהתערוכה. המזרח התיכון משתלב באסתטיקה אירופית | צילום: באדיבות מוזיאון תל אביב עבודה מהתערוכה. המזרח התיכון משתלב באסתטיקה אירופית, צילום: באדיבות מוזיאון תל אביב


היצירה שלה בנויה רבדים רבדים. למעשה, היא מצלמת, מדפיסה את הצילומים, יוצרת מהם קולאז'ים תלת־ממדיים בחלל ואז מצלמת אותם מחדש. כך, למשל, בסדרה "הדירה האחרונה" מ־2014 שבה חזרה ולדימירסקי לכל הדירות שהתגוררה בהן במהלך חייה וצילמה אותן כשגרו בהן כבר אנשים אחרים. העבודות מתעתעות. מרחבים שעבר והווה מתמזגים בהם זה בזה, לא תמיד ברור לצופה אילו מהרהיטים או המרצפות היו כשגרה שם, ומה מצאה באותן דירות כשחזרה אליהן שנים אחר כך. "צילמתי בעצם מרחב שמאחד בין מקומות, בין זמנים, בין עבר לבין ההווה, פני השטח והחומרים של מקום מסוים".

בסדרה “So Long” מ־2021 בחרה לצלם בתים של אחרים — דירות שפונו מדייריהן בבנייני מעונות עובדים א' ברחוב מזא"ה בתל אביב לצורך שיקום ושימור יצירתו האדריכלית של אריה שרון מ־1933. ולדימירסקי שוטטה עם המצלמה שלה בדירות זמן קצר אחרי שנעזבו. "עניין אותי לתפוס את הזיכרון האחרון מהבית, את הנוכחות האנושית בחללים העזובים, את החפצים שנותרו מאחור. יש בזה המון נוסטלגיה מבחינתי".

זו דרכה להפגיש בין זיכרון המקום לבין ההווה שלו, בתהליך של השלמה ופרידה. ואולי יותר מכל שם התערוכה, "קיר חול", משקף את תפיסת המושג הגירה. "הגירה לעולם לא נגמרת במעבר עצמו", היא אומרת. "זו התייחסות כוללת למרחב: יש גם בה גם את השם, גם את הכאן, וגם את המעבר, את השילוב או ההתנגשות, את ההתבוננות במרחב, באסתטיקה, בחומרים מקומיים ובהיסטוריה שלהם. הקירות פה בתל אביב עשויים מחול. כשקודחים בקיר יוצא חול לפעמים, והמקום הזה שבנוי מחומרים מקומיים, שמתפרקים, הוא האוקסימורון שקשור להגירה — של חיפוש אחד משהו יציב, אבל יש בו איזו חוֹלִיוּת שמתפרקת".

ולדימירסקי מצליחה, אם כן, לייצר עבודות בעלות משמעות אישית וביוגרפית, ובה בעת בעלות מסר אוניברסלי. העבודות שלה מדברות על חוויות אישיות אך גם מספקות הצצה לחוויות של אנשים אחרים, שמציפות אותה אם דרך נוסטלגיה והזדהות ואם דרך חיפוש אחר מקום ובית בגלל מלחמות, בגלל התחדשות עירונית או בגלל מעבר לארץ חדשה.

בכל אחת מארבע הסדרות המוצגות בחלל ושזורות זו בזו בהרמוניה, ההגירה ממשיכה להעסיק אותה. "אני מרגישה שזה משתלב ומוביל אותי בכל מה שאני עושה ובעצם בכל סדרה אני עובדת קצת אחרת", היא אומרת.


"מה שמעניין אותי זה לתפוס את הזיכרון האחרון מהבית, מה אנשים משאירים מאחוריהם, את הנוכחות האנושית בחללים עזובים"
, צילום: באדיבות מוזיאון תל אביב "מה שמעניין אותי זה לתפוס את הזיכרון האחרון מהבית, מה אנשים משאירים מאחוריהם, את הנוכחות האנושית בחללים עזובים" | צילום: באדיבות מוזיאון תל אביב "מה שמעניין אותי זה לתפוס את הזיכרון האחרון מהבית, מה אנשים משאירים מאחוריהם, את הנוכחות האנושית בחללים עזובים"
, צילום: באדיבות מוזיאון תל אביב


בתוך כך היא גם מתכתבת דרך האור הישראלי והשמש הישירה שיוצרת מעין מבנים גיאומטריים עם הארכיטקטורה המודרניסטית, ולא אחת התוצאה מהפנטת, כמו הייתה זו תפאורה ולא החללים הקיימים האותנטיים שהם "למשל במעונות עובדים א' החללים מורכבים, מתעתעים, והמעברים בהם בעצם חסומים — יש הרבה דלתות ואי אפשר להיכנס", לדבריה. "אבל החיבור שלי לסדרה הזאת הוא לא דרך מעברים חסומים, אלא דרך הסיפור של אנשים שעוזבים את הבית שלהם".

המעברים והשינויים פוגשים את ולדימירסקי בכל פעם בצורה אחרת. כך, למשל, בסדרה “Paper Walls” שהיא עובדת עליה מ־2015, היא מתיייחסת למפגש תרבויות דרך אסתטיקה ביתית. היא מחברת בין הסביבה הביתית עתירת האורנמנטיקה והעומס החזותי המייצגת גם את הבית שגדלה בו באוקראינה לבין טפטים של צמחייה מקומית מוכרת כמו דרדר, אקליפטוס מיובש צרוב שמש ושאר צמחים שהיא יוצרת בקולאז' דיגיטלי. כך בתערוכה, טפט של דרדר סגול נפרש על קיר שלם וגם על התקרה המשופעת שעליו תלויה תמונה אחת מסדרה אחרת, "פני השטח ומעמקים", שצולמה באוקראינה בביקור אצל סבה וסבתה. כך אצל ולדימירסקי הדפוסים המזרח־אירופיים בתמונה כמו נבלעים ומשתלבים בדפוס הים־תיכוני בהרמוניה.

תגיות