תופעת תביעות הסרק מחייבת לתקן את חוק התובענות הייצוגיות

חוק התובענות הייצוגיות הציף את מערכת בתי המשפט בתביעות רבות שלרוב אינן מגיעות לשלב ההוכחות ונסגרות בפשרה או בהסתלקות מיד עם הגשתן. יש כאלה שיטענו כי הדבר הינו התייעלות דיונית, אך האמת היא שמדובר בניצול בוטה לבעיה המבנית של חוק התובענות הייצוגית שאיננו מחייב הגשת חוות דעת מומחה עם הגשת הבקשה לאישור התביעה שמביא להגשת תביעות "סרק" ותו לא.

חוק התובענות הייצוגיות עת חוקק נועד לתכלית ראויה להתמודד עם מצבים בהם תאגיד גדול או רשות פוגעים בציבור גדול מאוד באופן שלכל פרט נגרם נזק נמוך יחסית אשר אינו מצדיק הגשת תביעה על ידו. כך שמצד אחד המחוקק דגל בחיוב המפרים בפיצויים לנפגעים ומצד אחר בתיקון ההפרה שלהם ומניעתה בעתיד. מאז חקיקת החוק, גדל מספר התביעות הייצוגיות לכ- 1700 תביעות בשנת 2022. וכאן נשאלת השאלה האם כולן מוצדקות? התשובה למרבה הצער הינה שלילית.

אין ספק כי החוק הביא למגוון רחב של נושאים הנדונים בבתי המשפט ופיתוח פסיקה והלכות בתחומים שבעבר לא זכו דבר המחייב אותנו כולנו לשמור על חוק זה. כך למשל ההלכה שנקבעה בפסק דין קול ברמה שהעלתה על סדר היום הציבורי את זכותן של נשים חרדיות להישמע במרחב הציבורי. אך ולעומת זאת, הגידול ההולך וגדל במספר התביעות הייצוגיות הוא תולדה של ניצול בוטה של הבעיה המבנית בחוק התובענות הייצוגיות עצמו. עם חקיקתו של החוק, לא ניתן מענה לפערי הכוחות ופערי המידע בין התובע הייצוגי אשר לרוב הינו אזרח מן השורה ולבין הנתבעות שהן לרוב תאגידי ענק או רשויות מנהליות חזקות. פער זה יוצר שתי בעיות מבניות: האחת שתביעות מוצדקות כמען ואינן מגיעות לכותלי בית המשפט מחמת חוסר היכולת של התובע הייצוגי לקבל את המידע הדרוש לו להוכחת תביעתו. הבעיה השנייה והקשה יותר היא שתביעות עם עילות בלתי מוצדקות מגיעות לבית המשפט וכמעט ולא מגיעות לפסק דין, והדבר איננו מקרי.

הגשת תביעה ייצוגית הינה פשוטה. כל מה שצריך הוא תובע ייצוגי לקבוצה הניזוקה שבשמה תוגש התביעה. סע' 8 א(1) לחוק התובענות הייצוגית מסתפק בהוכחה לכאורית של קיום "שאלות מהותיות של עובדה" עת מגישים את כתב התביעה לאישור בית המשפט. כתוצאה מכך, התובע הייצוגי נאלץ במקרה הטוב להגיש תביעה על דרך האומדנא המבוססת על תחשיבים שטחיים, כאשר המדובר בתביעות חסרות בסיס עובדתי ומשפטי. וזאת לאור האפשרות הקיימת במסגרת תובענה ייצוגית לרווח מהיר הנובע מעצם הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית. מחקר שערך פרופ' קלמנט מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב מראה כי רק ב- 22% מההחלטות השיפוטיות בגין תביעות שהוגשו בשנים 2016-2021 התוצאה הייתה קבלת התביעה או סיומה בתוצאה מיטיבה עם הקבוצה המיוצגת בדרך של פשרה, חדילה או בקבלת התובענה. לעומת זאת, 78% מהתביעות הסתיימו בהסתלקות, מחיקה ודחייה.

זיאד אבו חבלה | צילום: אורי פרג

הגידול בתביעות הסרק מהווה איום קיומי לחוק התובענות הייצוגיות. אל מול סכומי תביעות מופרזות, הנתבעות לרוב יעדיפו להתפשר ולשלם פיצוי לתובע ולעורך דינו, על מנת שלא יצטרכו לשאת בעלויות ניהול התביעה. פשרות מעין אלו מעודדות הגשת תביעות סרק נוספות ומטילות עומס על מערכת בתי המשפט ופוגעות בנתבעות עצמן. בנוסף, הן פוגעות במערכת התמריצים להגשת תובענות ייצוגיות ראויות שיקדמו את האינטרס הציבורי, ככל שניתן יהיה לקבל תגמול כספי על תביעות לא מבוססות.

לא פעם ניסתה הפסיקה לקרוא תיגר כנגד הבעיה המבנית בחוק התובענות הייצוגיות. כך למשל בפסק דין גפניאל, נקבעה עמדה נוקשה בכך שבעת הגשת בקשה לאישור התביעה הייצוגית הערכאה הדיונית נדרשה להיכנס כבר בשלב הגשת התביעה לעובי הקורה ולבחון האם העילה הוכחה. כך גם בפסק דין מרקיט במסגרתו נקבע כי מנגנון התגמול בהסתלקות הוא החריג ועל בית המשפט לשקול שיקולי רוחב.

לדעתי, העובדה שמרבית התביעות מסתיימות בהסתלקות ואינן מגיעות להתדיינות משפטית, יש בה כדי להעיד על אי התאמת תביעות אלה להתנהל כתביעות ייצוגיות. ובכך, ברוח הלכת גפניאל, תיקון חוק התובענות הייצוגיות, שיש בו כדי לחייב את התובעים בהגשת חוות דעת מומחה בעת הגשת הבקשה לאישור התביעה, הינו מחייב ובכוחו לסנן את התביעות המוגשות לבית המשפט.

זיאד אבו חבלה, רואה חשבון מתמחה במשפטים במשרד עמית, פולק, מטלון ושות '. בעבר כיהן נציג ציבור ומגשר עובדים בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

d&b – לדעת להחליט