11 דברים שסילבי ז'אן, הכדורגלנית הישראלית הטובה בכל הזמנים, למדה בקריירה שלה

סילבי ז'אן היא ה-GOAT, ה-Greatest of All Time, של כדורגל הנשים בישראל. ז'אן כבשה 1,010 שערים בקריירה, נקודת ציון שמעטים הכדורגלנים מכל המינים הגיעו אליו, היא מלכת השערים של נבחרת ישראל בכדורגל נשים ובמקום 40 ברשימת מלכות השערים של כל נבחרת לאומית עם 29 שערים. בשנים האחרונות היא מתמודדת עם SA, מחלה ראומטית דלקתית מסוג ספונדילו ארטופרטי, הפוגעת בעמוד השדרה ובאגן, ועלולה לגרום לפגיעה בלתי הפיכה ולנכות בפלג הגוף התחתון. אלו הדברים שלמדה מהחיים שלה בכדורגל.

1. לא ידעתי אנגלית, לא ידעתי מה זה נבדל, לא שיחקתי עם נעליים אף פעם - כבשתי שלושער

"ההישג הכי גדול שלי היה משהו שעשיתי נגד כל הסיכויים. לא היתה ליגת נשים בישראל, אף פעם לא שיחקתי כדורגל על מגרש גדול עם נבדלים, לא באמת ידעתי מה זה נבדל, אפילו לא היו לי נעליי פקקים בשביל לשחק על דשא - אבל אלון שרייר, שאימן אותי, שלח פקסים לכל אירופה והתגלגלתי לקולבוטן - קבוצה מליגת הכדורגל הנורבגית - הליגה הכי טובה בעולם לנשים בזמנו (1995-1999). כשנחתתי בנורבגיה, 5-6 שעות טיסה, הגיעו לקחת אותי ויקינגים ענקיים. הם שאלו אותי איזו פוזישן אני משחקת ועניתי 'איזה פוזישן? מה זה פוזישן? אני מנתניה'. התחלתי לצחוק. ניסיתי להגיד להם שאני חלוצה ולא ידעתי את המילה באנגלית אז עשיתי תנועות עם הראש של נגיחה וזרקתי שמות של חלוצים גדולים בזמנו - איאן ראש, רונלדו - חשבו שאני איזה ליצן. הם שאלו אותי אז אם יש לי ציוד והראתי להם נעליים קרועות שהתביישתי להראות - לא ידעתי מה זה נעלי כדורגל אמיתיות. באותו היום קנו לי נעלי כדורגל בפעם הראשונה בחיים שלי והרגשתי שאני בשמיים. כשעליתי למשחק, 2,000-3,000 צופים, לא ידעתי נגד מי אני משחקת בכלל - רק ידעתי שנורבגיה בדיוק זכתה באליפות העולם לנשים והליגה שלהן היתה אחת מהיחידות שהיו מקצועיות לנשים. כולן היו ענקיות אבל אני התאמנתי באתלטיקה הרבה שנים, שיחקתי כדורגל בשכונה, היה לי כוח מתפרץ והייתי מאוד זריזה. כבשתי שלושער. הלם. תסריט שכתב אלוהים בחיי. והכי מצחיק? כל הזמן תפסו אותי בנבדל".

2. הייתי טובה יותר מהבנים עד גיל מאוחר

"תמיד האמנתי בעצמי. הייתי עם ביטחון עצמי מאוד גבוה. פשוט ידעתי שיש לי משהו ברגליים. הייתי יותר טובה מבנים - לא רק עד גיל 12-13, הייתי טובה יותר מבנים עד גיל 18. אלון חלפון, אסי דומב, שי הולצמן - הייתי מתאמנת עם הנוער של מכבי נתניה ועשיתי להם בית ספר. רצו להכניס אותי לקבוצה אבל היה אסור לנערות לשחק אז. השלושער בבכורה היה בזכות השעות על גבי שעות ששיחקתי בשכונה. בעצם, הכל מהשכונה. מהשכונה ומכך שהייתי מאמנת מנטלית של עצמי. דיברתי עם עצמי, הלהבתי את עצמי, עשיתי את הכל בעצמי. כשהגעתי לנורבגיה וכל הקהל היה שם, אמרתי לעצמי 'תשחקי כאילו את בשכונה בנתניה'. וכך היה".

סילבי ז'אן | יובל חן

3. אבא לא רצה שאשחק כדורגל

"אבא לא רצה שאהיה כדורגלנית. אבא, קבלן מאוד מוכר בנתניה, רצה עוד בן אחרי שלושה בנים. הוא כל כך רצה עוד בן שהוא עזב את בית החולים כאשר נודע לו שאני בת. הוא רצה שהבנים יעבדו מגיל צעיר ויעשו כסף ולכן אני מגיל 7 הייתי עושה איתו צבע ושפכטל. ואם לא הייתי מסכימה, אז הבית היה הופך למאוד לא נעים. מצד אחד זה לימד אותי ערכים - כדי שלא אהיה ילדה מפונקת - אבל הוא היה קיצוני. אלימות בבית, צעקות. אמא היתה חולה מאוד ומתה בגיל 43 ואבא, שגם לא רצה שהאחים שלי יעשו ספורט או שירה או משהו שלא קשור לעבודה ולכסף, לא חיבק, לא תמך. המזל שלי היה שהייתי עקשנית. ראיתי את המטרה שלי מגיל צעיר, מגיל 6-8 דימיינתי אותי כובשת שערים מול קהל בעולם. וידעתי, בתוכי, שאני אהיה חלוצה - תרתי משמע. שאהיה זו שפותחת את השער לכדורגל הנשים בישראל. ובאמת, אנחנו רואים את זה בג'ודו ובהתעמלות האומנותית - בשביל שמשהו יתפוס כאן כספורט צריך להצליח בו ברמה הבינלאומית. וזה מה שעשיתי בנורבגיה. הייתי כובשת בצרורות, ראש ממשלת נורבגיה אמר שהוא מעריץ שלי, ידעו מי אני בנורבגיה וגם בישראל. אלון שרייר וידא שיכתבו עליי ועל מה שאני עושה ואני בטוחה שהייתי גיבורה לכל כך הרבה ילדות - שזו היתה המטרה, לפתוח להן את השער, שבישראל יהיה גם כדורגל נשים. שלא נהיה כל כך פרימיטיביים".

4. אהבה היא מוטיבציה

"היו שני דברים שגרמו לי למוטיבציה הבלתי נגמרת לשחק כדורגל. במגרש קיבלתי אהבה. קודם בשכונה, הילדים כל כך התלהבו מזה שילדה משחקת כדורגל ככה, שהם פשוט הרימו אותי. וחיפשתי אהבה כל הזמן כי אף פעם לא קיבלתי אותה מאבא שלי. רציתי להיות פורצת דרך בגלל שאף פעם לא יצא לאמא שלי להיות גאה בי. היא מתה כשהייתי צעירה מאוד ומאז אני רוצה לעשות דברים שיסבו לה גאווה. ואני זוכרת את שני הדברים האלה ממש מהותיים וחשובים בשהות שלי בנורבגיה. הייתי שם ממש לבד. הרי לא היו ישראלים או יהודים בנורבגיה, אבא לא ממש יצר קשר כי הוא לא אהב את זה שאני משחקת כדורגל, גם האחים שלי היו עסוקים כל אחד בדברים שלו. היחיד בארץ ששמרתי איתו על קשר היה אלון המאמן, שגם עזר להעביר את המסר של מה שאני עושה. הייתי עם עצמי, עודדתי את עצמי, ולא עניינו אותי חיי חברה. אבל לא הייתי עצובה בנורבגיה. ההפך. היתה לי מטרה. רציתי להיות מלכת השערים, רציתי לזכות בתארים, רציתי שידעו מה אני עושה בישראל, זה היה פוקוס מטורף. ראיית מנהרה קיצונית".

5. הייתי יכולה להמשיך לשחק בכל העולם אבל אבא חלה

"לנורבגיה טסתי כדי לשחק בעקבות המוות של אמא שלי כשהייתי בת 19. אחרי זה למדתי בפנימייה של וינגייט כדי לא להיות קרובה לאבא. ומנורבגיה אחרי 4 וחצי שנים מאוד מוצלחות חזרתי בגלל אבא שלי. קיבלתי הצעות חוזה מליגות אחרות - גרמניה, ארה"ב ויפן ורציתי להישאר בנורבגיה, אבל האחים התקשרו אליי ואמרו לי שאבא חולה. היה לו סרטן מתקדם ואמרתי שאולי אני אצליח להגיע אליו ולסגור איתו דברים. לא הצלחתי באמת לסגור איתו מעגלים אבל הוא אמר לי שלוש מילים שכל הזמן רציתי לשמוע ממנו ואף פעם לא שמעתי 'אני אוהב אותך'. הוא הוריש לנו הרבה, דירות ונכסים, ולא הייתי יכולה לעזוב הכל ולנסוע לחו"ל. בכדורגל נשים אין יותר מדי כסף והירושה סידרה לי בסיס כלכלי".

6. הייתי מתאמנת עם הגברים של הפועל תל אביב בתקופת קשטן

"כשחזרתי לישראל בשביל אבא כבר היה ליגת נשים בישראל. חתמתי בהפועל תל אביב כי הם היו הכי קרובים לבית החולים שאבא היה בו, וולפסון. ואולם ראיתי את החזרה שלי לישראל גם כהמשך השליחות שלי. הבאתי את הניסיון שלי מליגת הנשים בנורבגיה לפתח את הכדורגל בישראל, הרמה לא היתה גבוהה בישראל ולפעמים הייתי צריכה להתאמן עם קבוצת הגברים של דרור קשטן כדי לשמור על חדות. הרגשתי שאני יכולה לנצח עם עיניים עצומות בליגת הנשים - אבל אף פעם לא הייתי מורידה את הרגל מהגז. ראיתי אך ורק את הרשת. גם אם הייתי כובשת 10 שערים במשחק הייתי אומרת לעצמי 'איך לא כבשת עוד חמישה יא מטומטמת?!'. אף פעם לא זלזלתי. נתתי 200% כל הזמן. הרגשתי שאבא שלי יושב לי על הכתף כל הזמן ויורד עליי, אומר לי 'את לא מספיק טובה, אני לא מאמין בך'. באמת שזו היתה המוטיבציה, להראות לו מה אני שווה, לקבל אהבה, לקבל חיבוק אחרי השער, לדעת שרוצים אותי. זה היה חיפוש אחר אהבה שלא קיבלתי בבית. והיה לי קשה מאוד הרמה הנמוכה. רציתי פאסים חזקים, למשל, ולא קיבלתי. רציתי מסירות עומק נכונות ולא הבינו אותי. וזה תסכל אותי, ושיגע אותי, והייתי עצבנית על המגרש. הרבה מאוד אמוציות. ראו אותי כבנאדם עצבני שלא רואה כלום ואף אחד אבל זה פשוט לא היה נכון - רציתי לנצח, רציתי שהבנות שאיתי ישתפרו וינצחו איתי. אני זוכרת שבגמר גביע הייתי כל כך עצבנית שהמאמן הזהיר אותי שהוא לא יעלה אותי למחצית השנייה, היו צעקות והכל והוא באמת לא העלה אותי. הפסדנו 0-5. פשוט הצעקות היו מחזירות אותי חזרה למקום רע. כל מאמן שהיה יודע לדבר איתי, שהיה רגיש אליי, היה מרוויח אותי. וזה מה שהיה לי בנורבגיה ולא בישראל".

7. עשיתי קאמבק של ג'ורדן

"אחרי שזכיתי בחמישה דאבלים - גביע וליגה - רצופים עם מכבי חולון, רציתי שחרור אבל לא קיבלתי. היה שם הרבה מאוד אגו של המנהלים ואני לא מתחרטת על זה שבאותו הרגע החלטתי לפרוש. ישבתי בבית שנה וחצי ולא יכולתי לראות משחקי כדורגל. לא יכולתי לקנות בגדים של ספורט. זה היה כל כך קשה. הרגליים התחילו לזוז בעצמן ובעטו בדברים. זה היה כל כך מתסכל. היו לי בערך 800 שערים ואז אמרתי אני רוצה להגיע ל-1,000 שערים. זו היתה המטרה. ולמזלי, שנה וחצי אחרי באו אליי אס"א תל אביב. שיחררו את הכרטיס שלי. לקח קצת זמן אבל בסוף חזרתי לכדורגל בגיל 36, וחזרתי אול-אין. באתי להיות הכי טובה, להשקיע הכי הרבה. לא עושה דברים אחרת. פרשתי כשהייתי כמעט בת 40".

8. בכדורגל הנשים אפילו לא הגענו לגישה של נורבגיה ב-1998

"כשבישראל עוד לא חשבו על כדורגל נשים, בנורבגיה כבר היתה ליגה מקצוענית. המועדונים הפעילו קבוצות לילדות ונערות בכל הגילאים, המדינה תמכה, לאצטדיונים הגיעו אנשים. הגישה שלנו עכשיו אפילו לא דומה לזו שהיתה בנורבגיה ב-1998. אנחנו תקועים עמוק מאוד בעבר. פעם לקבוצות גברים היו קבוצות נשים וזה לא עבד כי העסקנים למיניהם חשבו שזה ייתן להם בוסט כספי. הם חשבו שהם ירוויחו בלי להשקיע. וכשזה לא הלך, הם ירדו מזה. באמת שכרגע לא משנה שמועדוני הכדורגל הגדולים לא רוצים להשקיע בכדורגל נשים. הכי חשוב שיהיו אנשים שאכפת להם - וישקיעו. לא צריך להיות כפופים לאנשי עסקים שאיכפת להם אך ורק מכסף. צריך יותר קבוצות כמו הפועל קטמון ירושלים, שהמועדון שם תומך בקבוצת הנשים בצורה חד משמעית. והכדורגלנים בישראל צריכים להיות האחים של הכדורגלניות, לקדם ולעזור להן ולקדם את הספורט הנשי. הפחד הגדול שלי זה ששוב ינסו להרים את כדורגל הנשים בישראל דרך הכדורגל של הגברים וזה שוב יפול. אם אני צארית, אני מתחילה הכל עם גיל צעיר. ללמוד מה קרה בארה"ב, בנורבגיה או באיסלנד. להתחיל לזרוע זרעים עכשיו. להגיד זה יקח זמן אבל בסוף זה יהיה שווה. כי מה שקורה עכשיו זה בשביל שבהתאחדות יגידו 'יש כדורגל נשים' אבל אין באמת התקדמות. אפילו יש הליכה אחורה. אני בעד לעשות ריסטארט ולהתחיל כמו שצריך".

9. חלוצים נולדים. אי אפשר ללמד איך להיות סקורר

"חלוצים נולדים. אני לא יכולה ללמד איך להיות סקורר. זה או שיש לך את זה או שאין לך את זה. זה קודם כל מנטלי. זה להיות רגוע מול השער. אני יכולה לעזור לשחקנים ושחקניות ואולי גם ילדים אבל אי אפשר ללמד איך להיות חלוצים".

10. המחלה היא מכה קשה אבל אפשר להתאושש

"המחלה שלי היא מחלה שיש בעיקר לגברים. זה עניין גנטי. זה התחיל לפני בערך חמש שנים והייתי אמורה לטוס עם חברה שלי, יפעת אורלב, לברלין, שם התכוונתי להציע לה נישואים. היא התעקשה שאסור לי לנסוע עם הכאבים. הגענו לבית חולים וגילו אצלי זיהום ברמה גבוהה מאוד. הרופא אמר שאם הייתי טסה, הייתי מתה. אחר כך אמרו לי מה יש לי - שזה סוג של דלקת פרקים כרונית בעמוד השדרה ובאגן. זה היה קשה לי. חששתי שאני לא אוכל ללכת יותר, שלא אוכל לשחק כדורגל יותר. אני אישה עוצמתית, כל החיים שלי נבנו דרך האגן שלי - זו באמת היתה המכה הכי קשה. והסבל היה קשה. יש לי תרופות ואני מטפלת בזה אבל יש התלקחויות שקשורות לסטרס. מה שבטוח זה שהרעב שלי עוד לא נגמר. יש לי חלומות. אני עדיין לא בטוחה מה אני רוצה ולאן אני שואפת אבל נראה לי שזה קשור לספיישל אולימפיקס. אני מאמנת היום את נבחרת הנשים של הספיישל אולימפיקס ואני מרגישה שזה מאתגר אותי, משנה אותי, עוזר לי לתקן דברים בחיים. זה מאוד קשה ואני לומדת דברים חדשים בכל אימון. זה מתסכל שהן לא מבינות מה אני רוצה אבל זה גם ההזדמנות שלי ללמוד. וכשאני מקבלת מהן אהבה, זו אהבה טהורה. אין דלק טוב יותר למוטיבציה מהדבר הזה".

11. כן, שיבנו לי פסל

"אני מרגישה שכן השארתי חותם בכדורגל הישראלי. הייתי מהחלוצות של כדורגל הנשים, הייתי מודל לילדות שהפכו לכדורגלניות בעצמן. אני רוצה לקבל את ההכרה. אני רוצה להדליק משואה. אני רוצה שיכירו בזה שכבשתי יותר מ-1,000 שערים בקריירה - אז מה אם אני אישה. אני אשמה שנולדתי ככה? כבשתי בכל רמה, בכל טורניר, אם הייתי גבר ישראלי שכובש 1,000 שערים אז היו פסלים שלי בכל עיר. אז כן, אני רוצה פסל שלי. לפחות בנתניה".