ממנשה התימני ועד רותי ברודו: נכנסים למוזיאון העיר תל אביב־יפו המחודש

למוזיאון העיר תל אביב־יפו החדש אין מסלול אחד. בדיוק כמו העיר שאת סיפורה הוא מספר, אפשר לשוטט בו חופשי מכל כיוון ותמיד להרגיש שמחמיצים משהו. אם תרצו, זה שילוב בין מוזיאון לאמנות ולעיצוב ומוזיאון להיסטוריה ולילדים, שנבנה באופן מוקפד אך מלא שיק.

"זה לא מוזיאון לתולדות העיר, זה מוזיאון העיר", מדגישה המנהלת והאוצרת הראשית מיכל בהרב. "מוזיאון זו מילה שמרחיקה אנשים, בעיקר צעירים ונוער שמפהקים רק למשמע המונח. האתגר הוא, מצד אחד, להיות בשורה אחת עם המוזיאונים העירוניים של פריז, ניו יורק ואמסטרדם מבחינת המיצוב והקשר הבינלאומי, ומצד שני להיות מקום של אנשים.

המוזיאון שהוקם בתקציב של 28 מיליון שקל נקרא על שם שושנה וזבולון תומר שתרמו חלק מהכסף, ובהובלת ראש העירייה וראש קרן תל אביב רון חולדאי הוא יוזמה של קרן תל אביב. המוזיאון ממוקם במבנה בית העיר ההיסטורי בכיכר ביאליק לצד מרכזי התרבות והמורשת בית ליבלינג, מרכז פליציה בלומנטל ובית ביאליק.

חזית מוזיאון העיר המשופץ. מבנה היסטורי באחת הכיכרות היפות בעיר | צילום: גיא יחיאלי

"החזון הוא שהמוזיאון יספר את סיפורי העיר כולל הנרטיבים המתנגשים, הטעונים והעכשוויים", אומרת בהרב. "מדובר במוזיאון שאמור לעורר השתתפות פעילה, אקטיביזם, רצון של התושבים לאהוב את העיר שלהם וגם לבקר אותה ולרצות לשפר אותה".

המוזיאון התלת־לשוני (עברית, ערבית, אנגלית) נפתח להרצה, וההשקה החגיגית תתקיים ב־30-28 במרץ, בשלושה ימים של אירועי אמנות, מחול ותיאטרון. חלק מהמוזיאון פתוח לקהל הרחב ללא תשלום, בהם קומת הכיכר ובה סניף של קפה עמיתה (ראו מסגרת), הגינה והגג שבהמשך יהיה קולנוע אוזניות.

בקצה המדרגות שבכניסה למוזיאון מקדמת את פני המבקרים העבודה "עומסים כבדים" של אולגה סטנדיוק: מיפוי וידיאו המבוסס על תצלומי אוויר של ארבעת חודשי המחאה בקפלן, תוך ניתוח אלגוריתם שמייצר תמונה שנראית כמו תנועת ברומטר. "העבודה הזו תשתנה כל שנה ותראה משהו על הדופק של העיר. יש אמירה גם בעצם זה שהדבר הראשון שפוגש אותנו במוזיאון, שנמצא במבנה היסטורי, זה הדבר העכשווי והאקטיביסטי והבועט, זו אמירה שהעיר מאפשרת גם לעשות מחאה ציבורית פוליטית", אומרת בהרב.

החלל המרכזי. משאיר הרבה מקום לאקטיביזם ובוחן האמנם תל אביב היא בועה בתוך מדינה | צילום: בן מזרחי

בעיניה המוזיאון אמור לעורר שיח ערכי ציבורי. "שואלים אותי מה השורה התחתונה כשיוצאים מהמוזיאון, ואני מקווה שלא ייצאו עם שורה תחתונה אלא עם סדרה של שאלות. שכל אחד ימצא את תל אביב־יפו הפרטית שלו במוזיאון, באמצעות שלוש הרגליים שעליהן הוא ניצב: מורשת, אמנות וקהילה".

כשבהרב מדברת על קהילה, היא לא חוששת לומר שקודם כל קהל היעד הוא התל־אביבים: "יש קיר שנקרא 'בועה ובבואה' שעוסק בשאלה אם תל אביב היא ראי של החברה הישראלית או מנותקת וחיה בעולם משלה. זה מוזיאון של עיר שהבעלות על ההיסטוריה שלה היא של מי שעשו אותה, עושים אותה וחיים בה".

גם התמונות ההיסטוריות של העיר מוצגות באופן ששואל שאלות. כך, למשל, בתצלום של אברהם סוסקין של טקס הגרלת הצדפים ל־66 המגרשים הראשונים של אחוזת בית, נבדק כיצד נבנה המיתוס סביב התמונה, ואפילו מוטל ספק אם הרגע המונצח אותנטי או שזה רק שחזור שלו.המוזיאון תוכנן ועוצב על ידי חברת בריז קריאייטיב בהובלתו של רואי רוט ושלוש האוצרות הן גלית גאון על תערוכת "מלאכה ובטלה", קרן עוז על תערוכת הקבע ותום כהן על אוסף סיפורי העיר.

גם המושג אוסף מקבל משמעות אחרת במוזיאון העיר: "לכל מוזיאוןיש אוסף. אצלנו האוסף הוא של מורשת בלתי מוחשית — אין לנו מחסנים ורשם, אנחנו אוספים את החוויות, החלומות והזיכרונות של מי שעשו ועושים את העיר. יש לנו מאגר מידע דיגיטלי שיודע לקלוט לתוכו אודיו, וידיאו ותמונה, שחלקו עבודות מוזמנות מאמנים, חלקו מארכיונים וחלקו סיפורים של התושבים והתושבות ואת האוסף הזה אנחנו מנגישים".

שוטטתי באוסף וניגשתי לעמדות החיפוש האישיות. כל אחד יכול לתרום סיפור תל־אביבי שייכנס לאוסף, והמאגר הוא אינסופי. לחיצה במפה הווירטואלית על רחוב שינקין העלתה שלל סיפורים שקשורים ברחוב. חיפוש בעמדה אישית של קפה כסית העלה מכתב שלאה גולדברג כתבה ליושבי בית הקפה. ויש גם סיפורי אודיו. "לפעמים אנשים אומרים 'יש לי סיפור אבל אני לא יודע אם זה מעניין'. אותנו הכל מעניין: אנחנו מוזיאון רעב. אם יש סיפור אחד על אוטו־גלידה זה לא אומר הרבה, אבל אם יש עשרה סיפורים על אוטו־גלידה או אלטע זאכן זה מתחיל להיות מעניין. כל לילה המוזיאון הולך לישון ובבוקר הוא קם עם עוד סיפורים".

ואכן, תוכן המוזיאון מתעדכן בכל יום: ארבע הקומות שלו צרות מלהכיל את השפע ואחד הפתרונות הוא תצוגה אינטראקטיבית. ככל שנלחץ על יותר כפתורי מגע, נגיע לעוד חומרים. המיצג של נמל יפו שהיה פעם החשוב במזרח התיכון וכיום נהפך למקום של מסעדות וכמה דייגים, ממוקם לצד יריד המזרח שהתחיל בדירת 3 חדרים והפך לאקספו שמארח את האירוויזיון. "הרצון היה לייצר משהו שמדבר את הרבגוניות והרב־זמניות של העיר, גם בעיצוב", אומרת בהרב ."לכן יש מפגש של חומרים: פלסטיק עם עץ, חומרים עכשוויים עם חפצים משוק הפשפשים. כל הזמן לייצר את האקלקטיות שהיא מאוד תל־אביבית".

הכרזה "אסור לרצוח ראש ממשלה" של האמן והמעצב הגרפי להב הלוי ליום השנה ה־14 לרצח ראש הממשלה יצחק רבין מוצגת בגרסה דיגיטלית, והיא טריגר לסיפור "אני ילדי הנרות" של אדם בעילום שם שהיה הנער שהופיע בכותרת העיתון למחרת הרצח ולידו הכיתוב "ילדי הנרות". הרצח בא לידי ביטוי גם באזור המוקדש לאקטיביזם ולמחאות הפוליטיות, החברתיות והמגדריות בעיר, כשעד הפתיחה הרשמית תהיה התייחסות לאקטיביזם בתקופת מלחמת חרבות ברזל.

תערוכת האמנות המתחלפת בכל שנה תיפתח עם הנושא "מלאכה ובטלה" ובה התייחסות לתל אביב כקטר כלכלי ותרבותי. מוצגות בה, בין השאר, החבורות הגדולות שעשו את העיר מחבורת כסית ולול דרך חבורת חסמבה ועד חבורת התדר ו־R2M, ומוקדש מקום למוסדות איקוניים כמו כל בו יחזקאל ומעדניית יום טוב.

האמנים שמציגים בתערוכה השתתפו בחממה של תשעה חודשים בליווי אוצרותי ומחקרי ויצרו עבודות שנוגעות בנושא. בין העבודות הבולטות צלחות קרמיקה של האמן נור מינאווי, דור רביעי לכדרים ביפו; והעבודה של ליהי ניידיץ היא מחווה לשלושה מועדונים מיתולוגיים — הפינגווין, הבלוק והאלפאבית — שמתייחסת לתופעה שבה אנשים נרדמים במסיבות, עם פסלי ראשים כרותים על רמקולים. "ביקשו ממני לשים אזהרת טריגר כי זה מעורר אצל אנשים אסוציאציה לנובה. אבל זו עבודה מלפני חצי שנה".