הקיפאון בשיעור האקדמאים הוא כישלון פוליטי

היום שבו מתפרסם שנתון החינוך של ה־OECD "מבט לחינוך", הפרסום הסטטיסטי החשוב בעולם בתחום החינוך, הוא לא יום של גאווה לישראל. הנתונים שם ממקמים את מערכת החינוך שלנו במקום רע עד בינוני, מכמה בחינות. בסופו של דבר, הבחירה של ממשלת ישראל להצטרף לארגון המדינות המפותחות היתה בחירה להיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים.

אבל יש תחומים בחינוך שבהם המצב של ישראל דווקא היה מצוין ומקור לגאווה - למשל, שיעור האקדמאים הגבוה באוכלוסייה הבוגרת (גילאי 64-25), שמיקם אותנו בשנים האחרונות במקום הרביעי בין המדינות המפותחות. השנתון של 2023 הראה שאנחנו בתהליך של ירידה, לא בגלל שאנחנו מידרדרים אלא בגלל שאנחנו דורכים במקום והאחרים מתקדמים. והרי מי שרוצה להשוות את עצמו למדינות המפותחות אמור לדעת שלדרוך במקום זה לסגת.

מה שמדאיג זה בייחוד המבט אל העתיד, כלומר על הצעירים. ישראל ירדה אל מתחת לממוצע המדינות המפותחות בשיעור האקדמאים הצעירים (בני 34-25). אם ב־2015 היתה ישראל במקום ה־14 בין המדינות המפותחות, הרי שב־2022 ירדה אל המקום ה־20. הסיבה לכך היא ששיעור האקדמאים הצעירים בישראל דרך במקום ונשאר על 46%, בעוד ממוצע המדינות המפותחות עלה ב־6 נקודות אחוז מ־41% ל־47%. ישראל, פינלנד ופולין הן המדינות היחידות שלא נרשמה בהן כל עלייה (פולין ירדה ב־3 נקודות אחוז). לשם השוואה, בדרום קוריאה המובילה ב־OECD, ‏70% מהצעירים הם אקדמאים. אירלנד, המתחרה העיקרית של ישראל בתחום ההייטק, רביעית עם 63%, עלייה של 13 נקודות אחוז.

התוצאה: ישראל כבר ירדה ב־2022 מהמקום הרביעי בעולם בשנים קודמות לחמישי בשיעור האקדמאים הכללי באוכלוסייה הבוגרת (גילאי 64-25) עם 51% אקדמאים (הראשונה היא קנדה עם 63%). אלא שלמקום של ישראל שותפות ארבע מדינות וקרובות מאוד אלינו עוד ארבע. ממילא הדריכה בשיעור האקדמאים הצעירים ישראל צפויה לגרום בשנים הקרובות גם לנפילה של ישראל בדירוג של כלל האוכלוסייה.

צריך להיות ברור: זה לא כישלון של מערכת החינוך אלא של המערכת הפוליטית. כאשר החינוך הערבי והחרדי, שתי מערכות חינוך ברמת עולם שלישי, מהווים חצי ממערכת החינוך הישראלית, משרד החינוך והמועצה להשכלה גבוהה צריכים להיאבק כדי לשמור על שיעור האקדמאים הקיים באמצעות שילוב הולך וגובר של ערבים וחרדים באקדמיה. הם מנהלים מאבק סיזיפי נגד כל כך הרבה מכשולים, אבל זה לא מספיק.

זו המערכת הפוליטית שעדיין משקיעה בחינוך הערבי הרבה פחות מאשר בחינוך היהודי. זו המערכת הפוליטית שמאפשרת את השערורייה של חינוך ללא לימודי ליבה לרבע מהבנים בישראל. מי שהחליט להשקיע מיליארדי שקלים של כספים קואליציוניים בחינוך החרדי ללא ליבה ובישיבות ועוצר את הכספים לתוכנית 550 לפיתוח החברה הערבית מבטיח שישראל תמשיך לדרוך במקום בתחום האקדמיה, בזמן שמדינות אחרות, כאלו שבאמת משקיעות בחינוך, עוקפות אותנו בהתמדה.

השנתון כולל גם נתון משלים: ישראל ממוקמת במקום השמיני בין 35 המדינות המפותחות בשיעור הצעירים (גילאי 24-18) חסרי המעש - לא עובדים ולא לומדים - עם 17.5%. זאת מול ממוצע ה־OECD של 14.7%. הנתונים מעודכנים ל־2022, כלומר משקפים את שיעור ההתאוששות או חוסר ההתאוששות של הצעירים אחרי משבר הקורונה. לפני ישראל בשיעור חסרי המעש ממוקמות המדינות החלשות ב־OECD כמו טורקיה וקולומביה, וכן מדינות אירופה שנמצאות במשבר כלכלי כמו יוון ואיטליה. בהולנד, האחרונה בדירוג, שבה המצב הטוב ביותר, עומד שיעור חסרי המעש על 4.1% בלבד.

הצעירים חסרי המעש בישראל אינם מתפלגים באופן שווה בין המגזרים השונים. על פי נתוני ראש המרכז למדיניות כלכלית של החברה הערבית במכון אהרון ד"ר מריאן תחאוכו, 29% מהצעירים הערבים ו־40% מהצעירות היו חסרי מעש ברבעון הראשון של 2022. זאת לעומת 12% בלבד בקרב בני גילם מהאוכלוסייה היהודית הלא חרדית. הצעירים חסרי המעש הם פוטנציאל גיוס לכנופיות הפשע המאורגן. האלימות והפשיעה בחברה הערבית מוכיחות כמה ההזנחה של הבעיה הזו פוגעת בכולם. מי שרוצה לפתור את בעיית הפשיעה צריך להציע לצעירים הערבים עתיד פוטנציאלי שיכול להתחרות בכספי הפשע המאורגן, ליצור להם מסלול מעבר מסודר מבית הספר לעולם העבודה, נוסח הצבא והישיבה אצל היהודים, וכמובן לדאוג שהפשע המאורגן לא ישתלם.

ההשקעה בפעוטות ב־OECD - פי 12.5 מבישראל

אבל הנתון המביש ביותר בשנתון הוא זה שמתייחס ליחס של מדינת ישראל לפעוטות. ההוצאה הממשלתית לילד בגיל הרך בגילאי 2-0 בישראל ב־2020 עמדה על 930 דולר (מותאם כוח קנייה). לא רק שישראל היא האחרונה בדירוג, אלא השקעתה קטנה פי 12.5 מממוצע ה־OECD, שעומד על 11,570 דולר. זו גם ירידה מהסכום העלוב בפני עצמו של 1,075 דולר ב־2019. אוסטרליה, השנייה מהסוף, מוציאה 5,600 דולר לכל פעוט, כלומר פי 6 מישראל.

גם בהוצאה הלאומית (שכוללת את ההוצאה הממשלתית והפרטית) ישראל אחרונה עם 3,200 דולר, פי חמישה פחות מהממוצע של 15,600 דולר. לא רק זאת אלא שההוצאה הממשלתית היא 29% מההוצאה הלאומית, בעוד ממוצע המדינות המפותחות הוא 74%, כלומר פי 2.5 מישראל. בכל שנה הנתונים האלה מזכירים לקורא הישראלי שאף שכל המחקרים מוכיחים שההשקעה בגיל הרך היא החשובה ביותר לעתיד הילד וגם המשתלמת ביותר כלכלית, ההשקעה בישראל אפסית ועלובה. הממשלה מסתפקת בסבסוד חלקי למעונות הציבוריים ששליש ממנו מופנה למשפחות אברכים.

שנתון החינוך של ה־OECD כולל נתון אחד מטעה - זה שלפיו ישראל מובילה בקביעות בהוצאה הלאומית על חינוך ביחס לתמ"ג: 4.8% ב־2020, כאשר ממוצע המדינות המפותחות עומד על 3.4%. הסיבה שזהו נתון מטעה היא ששיעור פריון הילודה בישראל כמעט כפול מממוצע ה־OECD. כלומר, ראוי היה שבישראל יוקדשו כמעט 7% מהתמ"ג לחינוך. זה כמובן בלתי אפשרי בגלל תקציב הביטחון הגדול ופריון העבודה הנמוך בארץ.

הנתון שמשקף באמת את מקום החינוך בסדר העדיפויות הלאומי הוא ההוצאה הלאומית לתלמיד ביחס לתמ"ג לנפש. בדיקת הנתון הזה מבטלת מיד את הרושם המוטעה שישראל באמת מאמינה בחינוך. בטבלה הזו ישראל במקום ה־13 מהסוף, עם השקעה של כ־9,800 דולר מותאם כוח קנייה, הרבה פחות מממוצע ה־OECD שעומד על 11,400 דולר. בנורבגיה, אוסטריה, איסלנד, ארצות הברית ודרום קוריאה מוציאים יותר מ־15 אלף דולר; בלוקסמבורג שבמקום הראשון כמעט 25 אלף; ובאסטוניה, שידועה בהישגים החינוכיים שלה, ההוצאה היא כ־9,400 דולר, פחות מישראל, מה שמוכיח שאפשר להגיע להישגים גם בעלות נמוכה יותר, אם למשל הכסף הולך להשכלה אמיתית ולא ללימודים בישיבות. אגב, ההוצאה בהונגריה, שבה כבר היתה הפיכה משטרית, היא 7,900 דולר, כך שלממשלת ההפיכה בהחלט יש לאן להשפיל מבטה.

חשוב לזכור: תקציב החינוך המיוחד גדל מ־12.8 מיליארד שקל ב־2020 ל־16.1 מיליארד שקל ב־2023, כלומר כ־20% מתקציב החינוך. המשמעות של כל כך הרבה ילדים שזקוקים לחינוך מיוחד היא חינוך הרבה יותר יקר, שלפחות לחלק מבוגריו יהיה פריון עבודה נמוך. סביר להניח שבמדינות מפותחות אחרות יש תופעה דומה. ראוי שהשנתון יתחיל לדון בה.

אין הרבה חופשות לתלמידים - יש מעט חופשות להורים, ואין ביניהן תיאום

ישראל ממשיכה גם ב־2023 להיות האלופה הבלתי מעורערת של ימי הלימודים בין המדינות המפותחות, עם 209 ימי לימוד בבתי הספר היסודיים לעומת ממוצע OECD של 186 יום. במקום האחרון לטביה עם 169 יום, כלומר לומדים שם פחות מחצי ממספר הימים בשנה. צריך לזכור שבכל המדינות המפותחות חוץ מישראל יש שבוע לימודים של חמישה ימים, מה שמוריד אצלן 37 ימי לימוד.

כמו שהלך והתברר בשנים האחרונות, עומס ימי חופשה המוטל על ההורים בישראל אינו נובע מריבוי ימי חופשה של התלמידים אלא מכמות נמוכה של ימי חופשה שניתנת להורים בישראל - מינימום של 12 ימי חופשה בשנה לעומת נורמה אירופית של 25-20 יום - ומחוסר התאמה קיצוני בין ימי החופשה של בתי הספר ושל שוק העבודה. במסגרת הסכם השכר של הסתדרות המורים השנה יוחלפו חמישה ימי חופשה בעייתיים במיוחד, דוגמת תענית אסתר ואיסרו חג שבועות, בגשר בין סוכות ליום הכיפורים ובשני ימי בחירה למורים. זה לא מה שיפתור את מצוקת ההורים - לעומת זאת, העלאת מספר ימי החופשה לנורמה המקובלת באירופה דווקא מאוד תועיל.