ההייפ של הקרנות הוא AI, הניסיון מלמד שלא בהכרח כדאי להצטרף

בשבוע שעבר פרסם היזם ובעיקר המשקיע מארק אנדריסן פוסט של 7,000 מילה מדוע בינה מלאכותית (AI) תביא עלינו עולם חמים ונעים יותר. בעתיד שהוא משרטט הוא מבטיח שלכל ילד יהיה “מורה לבינה מלאכותית שהוא סבלני עד אין קץ, בעל חמלה אינסופית וידע אינסופי, מועיל עד אין קץ”; בעוד שלכל מבוגר יהיה מטפל בינה מלאכותית ש”יהיה נוכח בכל ההזדמנויות והאתגרים של החיים, תוך מקסום התוצאות של כל אדם”. עולם שבו כולנו ניהנה מ”גרסת המכונה של אהבה אינסופית”.

אם במקרה שורות אלו נראות לכם מנופחות למדי, ולא ממש הטקסט שהייתם מצפים מאדם שנוהג להשקיע בפלטפורמות מסחר ל־NFT, אתם לא לבד. זו גם אינה הפעם הראשונה שאנדריסן, מיליארדר מפורסם למדי, מפרסם טקסט ארוך בהחלט שנועד להרגיע, ובו בזמן להרים למהפכה הבאה שאותה הוא מזהה במילים גדולות, מבטיחות ומשכנעות. הוא כבר עשה זאת לדיור, לקריפטו ולטכנולוגיה ככלל. כמובן שכל אחד יכול לכתוב מה שירצה, אך הבעיה היא שכסף, כפי שהביטוי השחוק אומר, מדבר. והיכן שאנדריסן או דומים לו שמים את הכסף, כולנו אמורים להקשיב - גם אם קול פנימי קטן אומר לנו אחרת. אפילו אתמול בוועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת הזכירה ח”כ אורית פרקש־הכהן, מ”מ יו”ר הוועדה, את הטקסט של אנדריסן בכינוס מיוחד על בינה מלאכותית.

1. ההיגיון הבריא נשחק תחת הכסף

היום כסף שמגיע ממשקיעים במגזר הטכנולוגיה מסמל או מסמן “עתיד”. פעמים רבות כל התנגדות פנימית או אינטואיציה כללית לכך שאותו עתיד או רעיון אינם הגיוניים - נשחקת בהשפעת בעל הון. הכסף הרב שאנשים עשירים מחזיקים ומפזרים נועד לעקוף את האינטואיציה או “השכל הישר” ולהקפיץ אותנו היישר לנימוקים אלטרנטיביים למה שנראה לנו כמו מציאות ברורה למדי. דוגמאות לא חסר.

לאורך כל העשור השני של המאה הנוכחית הזרימו משקיעי הון סיכון הון עתק ובשוויים עצומים לסטארט־אפים שהשכל הישר התקשה ליישב אותם. כך למשל Juicero, סטארט־אפ שהצליח לגייס 120 מיליון דולר וכונה “הטסלה הבאה” בשביל לסחוט שקית של מיץ מוכן מראש אל תוך כוס; Zume שגייס 425 מיליון דולר עבור צי של משאיות שמכינות פיצות תוך כדי תנועה; או WeWork שהציעה חללי עבודה משותפים וגייסה - עוד בטרם הניבה רווח - 22 מיליארד דולר. היה גם סטארט־אפ שניסה להניח מלונות ברחבי הערים לכלבים, בזמן שבעליהם עושים קניות, וגם אחד שקם כדי לפתור את הבעיה החשובה של עגלות חכמות בסופר. מיליארדי דולרים זרמו, וכולנו התבוננו בצד פעמים רבות בהשתאות — איך המיזמים האלו גייסו כל כך הרבה כסף? מה אני לא רואה או לא מצליחה להבין?

מה שהניע את המגמה הזו הייתה תפיסה שהוגדרה בדיעבד כ”כת המייסדים”. או הרעיון שאנו חיים בעידן של התפוצצות אנרגיה יזמית, אולי הגדולה בהיסטוריה האנושית, שמובלת על ידי מייסדים־מנכ”לים גאונים ייחודיים, בעלי יצירתיות חסרת גבולות, שבמו ידיהם משבשים סדרי עולם. לא נורא אם הרעיונות שלהם מדי פעם לא מצליחים, אם הם מנסים באופן שיטתי להתחמק מרגולציה או מנצלים עובדים ומשאבים. הדבר החשוב ביותר הוא החזון והצמיחה, זה בסדר “למהר ולשבור דברים”, ולבקש סליחה אחר כך, אולי. בכל מקרה הכל נסלח.

בשלהי אותו עשור האובססיה נרגעה אחרי כמה מפולות של גאונים־למעשה־נוכלים, לרגע דברים הסתדרו למקומם הטבעי, הם בסך הכל אנשים, ולא נגעה בהם יד האלוהים.

רגע הנחת היה קצר למדי ומהערצת מייסדים עברנו לקידוש משקיעים שהם גם פילוסופים. המסר הוא שלהקים את המיזם לא היה חשוב כמו להאמין בו ולהשקיע בו. כך, בבהלת הקריפטו הגדולה של 2022-2020 שוב חזרה אותה הדינמיקה של דואליות יוצאת דופן. מצד אחד, משקיעים מבוססים ובעלי הון רב הסבירו בפירוט (למשל, אנדריסן) או תמכו בעליצות (למשל, אלון מאסק) בשוק הקריפטו, במהפכנות שהוא הציע ובמטבעות ששוחררו לאוויר העולם במהירות מסחררת. מצד שני, ספקנות ציבורית לא חדלה להדהד, ורבים הטילו ספק במהפכנות ובנחיצות שלו, והגדירו חלקים גדולים ממנו אם לא כולו כזירה של נוכלים.

אבל בין שני הקצוות מצא עצמו הציבור הרחב מתנקז לאמצע — הספקנות האינטואיטיבית נמשכה להסכמה כללית בשל דמויות המפתח שתומכות בשוק, ההיגיון הבריא נשחק ורעיון אחד שלט: “כנראה יש שם משהו שאני לא מבין אם כל כך הרבה כסף זורם לשם”.

2. מטאוורס מרגיש טיפשי? לא במקרה

בתרבות הסטארט־אפים נוטים לחזור על התפיסה שהעוסקים במלאכה הם יצורים היפר־רציונליים, לכן פעילותם היא תוצר של שיקול דעת קפדני, חישוב מתמטי, איזה אלגוריתם שנכתב שאנחנו לא יכולים לקרוא. בתוך הנחות אלו וההנחה כי הם לבטח ניהלו את כל השיקולים וחשבו את כל המחשבות שניתן לחשוב, אנו מתבקשים באופן מתודי לדחוק את ההיגיון הבריא ולדחות את האינטואיציה. הם בוודאי יודעים דבר שאני לא יודעת, הם משקיעים כל כך הרבה כסף, אז הם בטח מבינים משהו שהוא לא בהישג ידי. בתרבות הפופולרית מכנים את התופעה הזו — גזלייט.

היום אנו מצויים בעידן של גזלייט טכנולוגי, תקופה משונה שבה כל הקלפים על השולחן אבל עדיין דוחקים בנו שהידע למעשה מוגבל, שלמתי מעט יש ידיעה פנימית אינטימית שמונעת מאיתנו להעריך נכון את המציאות ולגרום לנו לפקפק במה שנראה לנו טבעי או מובן מאליו. מארק צוקרברג השקיע הון עתק במטאוורס וחושב שכולנו נרצה לבלות את מרבית חיינו בהוויה מדומיינת ולא בעולם הפיזי? נשמע לא כיף בכלל, אבל אם הוא שם כל כך הרבה כסף, ניתן להניח “שיש משהו, והוא כנראה צודק”. אפל משיקה משקפי מציאות מדומה חדשים? המשקפיים נראים כמו משקפת צלילה והמחיר שלהם הוא 3,500 דולר? אז מה אם הציבור מסרב לאמץ טכנולוגיה של מציאות וירטואלית כבר 20 שנה? זו אפל, היא בטח תדחוף את הטכנולוגיה הזו מעוד מכשיר לגיימרים לכלי מהפכני בתחום האדריכלות, העבודה, הרפואה, הלימודים, התרבות והחינוך. אלון מאסק מחליט לפרוס את טכנולוגיית הנהיגה האוטומטית בטסלה אף שהיא פגומה מהותית ומובילה למוות ופציעה של נהגים והולכי רגל? אז מה אם יש לנו ציפייה מיצרן למוצר בטוח, מאסק כנראה חישב את כל החישובים הנדרשים והחליט שזה עדיף, כנראה שהוא יודע.

לפעמים זה נחמד להשתתף בהזיה הקולקטיבית. עדיף להתפעל מאשר להניח שמשהו הוא פשוט משעמם, עדיף לחשוב שמשהו הוא קסם מאשר עוד תרמית פירמידה. אבל אם צריך להסביר לך שוב ושוב משהו שנראה לך פשוט מאוד כאילו היה מסובך למדי, זכרו את התער של אוקאם — אם קיים הסבר פשוט, כנראה שזה ההסבר הנכון. ואם מתאמצים להסביר לך ב־7,000 מילה איך בינה מלאכותית תציל את העולם, יכול להיות שהיא פשוט לא. אם המטאוורס מרגיש לך טיפשי, יש סיכוי טוב שזו האמת, ואם נראה לך ש־NFT זה רמאות, אולי אתה לא טועה. זה לא הופך אותך לאיכר מהמאה ה־18 שפחד מרכבת הקיטור, או עירוני מהמאה הקודמת שנבהל מחשמל.