"כל מה שכתבתי על 7 באוקטובר גנזתי"

איפה אנחנו תופסים אותך?

"על כיסא נוח בגינה שלי מתחת לעץ לימון. מחכה שהשמש תצא כבר".

איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?

"אני לא שותה קפה".

עם מי היית רוצה לשבת על בירה?

"אני לא שותה גם בירה, כך שלא ארצה לשבת עליה עם אף אחד, אולי רק עם אלה שכבר ממילא לא שותים יותר כלום. למשל עם סופוקלס, הוא כנראה היה שותה יין . הייתי שואלת אותו מדוע לא הכניס למחזה "אדיפוס המלך" את מה שהמיתוס לא התייחס אליו, למשל את סיפור האהבה של אדיפוס עם יוקסטה לפני שגילה שהיא אמו, או מדוע לא תיאר בפירוט את היחסים שלו עם בניו ובנותיו. יש גם הרבה דברים שהייתי מציעה לו להכניס ואת חלקם הכנסתי בלי לשאול אותו בספרי החדש, העוסק במגפת הקורונה, 'ממילא גורלך נחרץ'".

על מה אתה עובדת עכשיו?

"אני כותבת ספר על אשה שהולכת ומאבדת את הזיכרון שלה ולאט לאט מדביקה גם את הסופרת שכותבת עליה. היא עוברת את 7 באוקטובר ולא מבינה מה בדיוק קורה. היא חיה בהווה ולא מבינה אותו, משתתפת בהפגנות ולא יודעת על מה. אולי בגלל הזעזוע, אולי מתוך הטשטוש, היא חוזרת אל העבר הרחוק. זה מאפשר לי לחזור יחד איתה אל ההיסטוריה שלנו, היסטוריה של גירוש וחורבן. הזיכרונות מובילים אותה אל מחנות ההשמדה, אל הגולאגים, אל גירוש ספרד, אל כל האסונות הקולקטיביים שעליהם היא גדלה ואיתם היא חיה, ואני הולכת בספר במקומות האלה יחד אתה.חוץ מזה ניסיתי לכתוב על 7 באוקטובר דרך הקולות ששמעתי מהטלוויזיה והרשתות. ניסיתי לכתוב על הקולות הללו ועל אביגיל עידן ועל משפחת ביבס וכל ומה שכתבתי גנזתי, זה קרוב מדי וקשה מדי".

מה השריטה שלך?

"השריטות היחידות שיש לי הן מעץ הלימון בחצר שלי. שריטות אחרות אין לי. אולי רק השנה שבה שלחו אותי לבד לקיבוץ בלי אבא ואמא. הייתי בת שנה כך שאני לא זוכרת ממנה כלום ובכל זאת את מה שאני לא זוכרת כתבתי ב'ממילא גורלך נחרץ', כשתיארתי את אדיפוס שנשלח על ידי הוריו למות בהרים בגיל שלושה ימים".

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

"לא להקשיב לעצות".

איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?

“על אותו כיסא נוח שעליו אני יושבת עכשיו, מתחת לאותו עץ לימון, מחכה לאותה שמש. אולי גם עם הנכד שלי מתי, שייקח אותי למסעות מלחמה בנינג'ות וביצורים אחרים".

למי את מתגעגעת?

"הבן אדם שאני הכי מתגעגעת אליו הוא עמוס קינן, והתקופה שאני הכי מתגעגעת אליה היא התקופה שבה אנשים כמוהו השפיעו על התרבות שלנו וקבעו את דמותה. וגם באופן אישי אני מתגעגעת אליו. רק אני, הבנות שלנו ועוד כמה אנשים יודעים איזה רוך והבנה ואהבה היו מתחת לחזות הלוחמת, הקשוחה, של האיש הזה".

על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?

"אני מוציאה כסף בלי שום קשר לאהבה, את האהבה אני מבזבזת על דברים אחרים".

על מה יש לך רגשות אשם?

"יש לי רגשות אשם על 27,478 אנשים שהרגנו בעזה. לא אני עשיתי את זה אבל זה נעשה בשמי, וזה לא סותר את הכאב והכעס על מה שעשו לנו ב־7 באוקטובר".

מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?

"הבנות שלי, רונה קינן ושלומציון קינן, את ההישגים שלהן אני מחשיבה כהישגים שלי. וגם כמה שורות טובות שכתבתי בחיים".

מה מפחיד אותך והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?

"בהחלט השתנה. אני יושבת בבית השקט והבטוח שלי במוצא עילית ופתאום שומעת קולות מדומיינים 'אללה ואכבר' ונתקפת חרדה, הנה הם הגיעו גם לכאן".

מה מקום המפלט שלך בימים אלו?

"כשאני לא רוצה לחשוב על מה ש'הותר לפרסום', לראות מול העיניים את כפיר ואריאל ביבס או לשמוע את בנימין נתניהו מבטיח למוטט את שלטון חמאס, אני נמלטת אל שולחן הכתיבה שלי וממנו בורחת למקומות אחרים".

מה עושה אותך מאושרת?

“כשאני כותבת שורה או פסקה ומרגישה שהיא טובה, שזה הצליח. למשל, שורה שבה קשרתי את הזיכרונות שלי עם הזיכרונות של אמא שלי בספר 'אל מה שנמוג': 'בלילה כשהכסף ינזל מהשמים, ומסביב, מרחוק, יארבו הסורים או הפולנים, אפשר יהיה לעשות מדורה ולשמוע את קול השירה... אותם שירים רוסים, עצובים, מושרים בפולנית ובעברית כאחד. וברקע הקונצרטינה והטרומבון והפסנתר וצלילי הוויולה עם משב הרוח. מי שר שם? הכל שר שם. כל מה שנמוג כבר והוא הולך איתי? כן? לא?'".

מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?

"הבית שלי במוצא שממנו אני שולטת על המרחב כולו: למטה אגם כחול יפהפה, ממול המנזר הפרבוסלבי, לידו בית החולים הדסה, וכל ההרים שמסביב להם. הכל דרך עיניי, הכל בשליטתי".

איזו תכונה את הכי מעריכה אצל החברים שלך?

"שהם סובלים אותי כחברה גם כשאני מעצבנת אותם"

מי היוצרים האהובים עלייך?

"בתקופות שונות היו יוצרים שונים שאהבתי. קפקא כמובן, סקורסזי, לאונרד כהן, פיקאסו ובעיקר 'גרניקה' שלו, ולא מזמן גם 'גרניקה' של זויה צ'רקסקי, ואולי יותר מכולם ויסלבה שימבורסקה. אבל מה שלא השתנה עם השנים זה האהבה שלי לחיים גורי, הוא שינה את הכתיבה שלו ואת החשיבה שלו עם השנים אבל כל הזמן נשארה אצלו האמונה המוחלטת ברצף שמוליך מהזיכרון של מה שהיה אל הביטחון במה שיהיה. בפרוזה זה דויד גרוסמן, לאחרונה פורסם מחדש הסיפור שלו 'רץ' שהזכיר לי איזה סופר גדול הוא, עם התיאורים הנפלאים שלו ועם השפה המהפנטת שלו. הסיפור הזה כל כך מדבר אליי משום שתוך קריאה אני נמצאת בתוך לבם של כמה אנשים. החייל שרץ, הילד שבו הוא נזכר והמספר שכותב עליהם, וכולם מתערבבים זה בזה".

אם לא היית סופרת מה היית עושה?

"זה כאילו שאלת אותי 'אם לא היית מה היית עושה?', ועל זה התשובה שלי היא 'הייתי מנסה לפרוץ דרך ולהגיע לחיים, כדי להיות. כי החיים זה מקום טוב עם כל הבעיות שיש בהם והחיים בשבילי זה גם כתיבה".

נורית גרץ

גיל: 83

מקום מגורים: מוצא עילית

מצב משפחתי: אלמנה + 2

סופרת. פרופ' לספרות וקולנוע. ספרה "ממילא גורלך נחרץ" ראה אור לאחרונה בהוצאת דביר. רומן על אדיפוס, סופוקלס והסופרת שכותבת על שניהם בתקופת הקורונה