מערך הבריאות בדרום לא ערוך למלחמה ממושכת

1. "מערכת הבריאות ערוכה להעניק מענה רפואי מיטבי לנפגעים, תוך שיתוף פעולה הדוק בין כלל הגורמים כדי להבטיח שכל הפצועים יקבלו טיפול ראוי" - כך הצהיר אתמול שר הבריאות משה ארבל, אבל המציאות כפי שאנו רואים וחווים אותה שונה כמובן.

"בינתיים קיבלנו אפס שקל, והדבר המדהים הוא שאף אחד לא מדבר איתנו. והדרישות רק הולכות וגדלות", אומר גורם בכיר בקופת חולים כללית, שמבטחת מחצית מאזרחי ישראל ומחזיקה בכשליש ממערך האשפוז במדינה, לרבות בית החולים סורוקה בבאר שבע, עיר בה כללית מבטחת 70% מהתושבים. לדבריו, "פתחנו את כל מערכי האונליין ברצף, כי אי אפשר לתת שירות פנים מול פנים. גם מבוטחים מקופות חולים אחרות יכולים לפנות למוקד של כללית, לבקשת משרד הבריאות. יש תגבורים, שעות נוספות וגם ניוד עובדים מהצפון לדרום, כל זה עולה כסף".

לפי אותו בכיר, המלחמה הזו תופסת את מערכת הבריאות ברגע קשה. "המצב הוא שבסוף 2023 אין 'הסכמי ייצוב' (חבילות סיוע ייעודיות שמתקבלות מהממשלה בדיעבד ומיועדות לחלץ את הקופות מהגירעון — א"פ) והסכומים שמשרד האוצר מציע רחוקים מהמספרים האמיתיים", הוא מסביר, ומוסיף: "כל הקופות באותו מצב".

הגירעון הכולל של כלל הקופות זינק ב־2022 ל־1.5 מיליארד שקל לעומת עודף של 82 מיליון שקל ב־2021. מדובר בגירעון הגדול ביותר זה 20 שנה, כאשר הגירעון של כללית לבדה עומד על יותר ממיליארד שקל, ומתרכז בעיקר בפעילות בתי החולים שלה. לפי הדו"חות הכספיים של כללית, הקופה השתמשה ב־3 מיליארד שקל שהיו מיועדים לשירותים למבוטחים שלה למימון פעילות בתי החולים שלה אשר משרתים את כלל האוכלוסייה. כך זה פועל בימי שגרה, ועכשיו, בזמן מלחמה, מצפים מהמערכת לספק את השירותים כמו שצריך.

הנתון המטריד ביותר הוא הגירעון ללא תמיכות, שזינק ל־8.2 מיליארד שקל בתוך חמש שנים - פי 2.4 לעומת 2018. ''שיעור תמיכות כה גבוה מהווה הלכה למעשה תקצוב, אשר עצם הגעתו במקרים רבים בסוף השנה מלווה באי־ודאות לגבי גובה התמיכות, ופוגע בשירות למטופלים, ביכולת הקופות לתכנן את פעילותן השוטפת וגם ביכולת לקבוע תכניות לטווח ארוך'', מציינים במשרד הבריאות. זה פער של יותר מ־6 מיליארד שקל, שהם כ־10% מסל הבריאות שעומד על כ־61.5 מיליארד שקל ב־2022. זה בלתי סביר שעשירית מהתקציב מגיעה בסוף השנה".

"אנו במצב חירום. הדברים עלו בדיונים בכנסת וכולם יודעים שיש משבר בתזרים המזומנים, אבל לא נראה שלמישהו בממשלה אכפת. הגירעונות שמצטברים במיליארדים מתורגמים למצוקה תזרימית, כך שהמלחמה בדרום פוגשת את מערכת הבריאות ברגעים הקשים שלה. צריך לקרוא למשרד לפעול כמו בקורונה ולשחרר כספים ולבנות קופסאות. אנו חייבים מערכת בריאות איתנה וחזקה שתתמוך באירועי הדרום", סיכם הבכיר מכללית.

2. האוכלוסייה שהכי מאוימת ביטחונית היא גם החלשה ביותר בגלל הזנחה מתמשכת של הממשלות. מדו"ח "אי־שוויון בבריאות וההתמודדות עמו" של משרד הבריאות עולה כי תחולת העוני (שיעור האוכלוסייה שהכנסתה נמצאת מתחת לקו העוני) בדרום היא השנייה הגבוהה בישראל, לאחר ירושלים. תחולת העוני בקרב ילדים בדרום עומדת על 35% לעומת ממוצע ארצי של 29%. עוד עולה כי למרות הירידה המתמשכת בתמותת תינוקות, מחוז הדרום הוא שיאן שיעור זה בכל המדינה ועומד על 5 ל־1,000 לידות, זאת לעומת 1.82 במחוז חיפה, למשל. המספר מזנק ל־9 ל־1,000 כאשר בוחנים רק את האוכלוסייה הערבית בדרום. האזור גם שיאן שלילי במספר רופאים לנפש: 152 רופאים ל־100 אלף איש לעומת ממוצע ארצי של 171 ושל ו־183.6 בחיפה. הפער בולט ברפואת ילדים: 54 רופאי ילדים ל־100 אלף נפש בדרום לעומת 95 בתל אביב.

מצבו של הדרום בכל הקשור לרפואה שניונית (שירותי בריאות במרפאות בקהילה או במרפאות חוץ של בית החולים), אינו טוב יותר: 13.6 רופאים ל־100 אלף איש לעומת 18.2 בממוצע ולעומת 24.2 בתל אביב. לא פלא שתושבי הדרום הם גם שיאני ההמתנה לרופאה יועצת: הם יחכו חודש בממוצע לעומת שבועיים בצפון.

היות שמאוד קשה לקבוע תור לרפואה יועצת, תושבי הדרום (וגם הצפון) נוטים להתייעץ עם רופא משפחה או לגשת ישירות למיון, תופעה שהיא בלתי רצויה בעליל, שכן גם שם העומס הוא בולט. אם לא די בכך, הדרום הוא גם שיאן במספר הרופאים אשר למדו רפואה במוסדות שכבר אינם מוכרים על ידי משרד הבריאות מאז רפורמת יציב, שהקשיחה את הקריטריונים להכרה בלימודי רפואה בחו"ל. המספרים מגיעים ל־70%-60% מהרופאים. באשקלון, למשל, כמחצית מרופאי הילדים אינם בעלי התמחות כאשר 63% למדו במוסדות שכבר אינם מוכרים. בכל הפריפריה שיעור הלומדים במוסדות לא מוכרים גבוה יותר.

גם מספר האחים והאחיות בדרום הוא הנמוך במערכת: 4 ל־1,000 איש לעומת 8 בחיפה (ממוצע תלת שנתי ב־2021-2019). גם בכוח עזר מחוזות הצפון והדרום בתחתית הטבלה. אגב, למרות תוספת המיטות בשנים האחרונות, השיעור היחסי בפריפריה נותר הנמוך במערכת: 1.43 מיטות אשפוז לאלף נפש בדרום ו־1.49 בצפון לעומת 2.31 במחוז חיפה ו־2.35 בתל אביב. אפשר למלא עיתונים שלמים עם הפערים האלו.

3. מערכת הבריאות סובלת מתת־תקצוב, וזה לא סיפור שהתחיל אתמול. הפגיעה הישירה בבית החולים ברזילי ביום שבת, כמו כל אירוע קיצון, הזכירה לכולם את המציאות העגומה הזו. חייבים לומר ביושר: גם אם אתה בונה שובר גלים לכל מישור החוף, ברגע של צונאמי, האסון הוא בלתי נמנע. גם אין שום היגיון כלכלי למגן הכל כאילו יש כל יום צונאמי. למעשה, משיחות עם בכירי משרד הבריאות עולה כי דווקא ברזילי הוא אחד מבתי החולים הכי ממוגנים בישראל.

יתרה מזו, לפי דו"ח מיטות אשפוז של משרד הבריאות, בתי החולים במחוז הדרום היו שיאני תוספת המיטות של כל המערכת: בין השנים 2010 ועד 2022, תוספת המיטות לבתי החולים בדרום עמדה על 545 מיטות, ובמקום השני ניצב מחוז צפון עם תוספת של 405 מיטות באותה תקופה (אך כאמור, לא מספיק). זאת לעומת מחוז חיפה, שקיבל רק 171 מיטות ו־306 במחוז מרכז.

אין ממש פתרון לפגיעה ישירה: המיגון בא לידי ביטוי בכך שבעת פגיעה אין אסון, וזה כבר הישג גדול. אך עדיין מצבם של בתי חולים בפריפריה בכל הקשור למיגון לוקה בחסר. "אני מודאג מסורוקה, שם יש פערי מיגון. ובעיקר, מהצפון, לרבות בית החולים זיו", מסביר בכיר במשרד. זו הבעיה הגדולה: פערי מיגון, קרי, מיגון חלקי לנוכח הצרכים.

"עשרות רבות של מיליונים הוקצו בשנים האחרונות למיגון בתי חולים בצפון ובדרום, לרבות מיגון הפגייה בסורוקה ובברזילי, מיגון מחלקות נוספות בבתי החולים באותם בתי החולים, ועוד", מסביר בכיר במשרד האוצר, והמידע מדויק. "זאת", הוא מוסיף, "בנוסף לבית חולים החירום שהוקם בשנים האחרונות בברזילי שהינו ממוגן כולו, ולמספרי בתי חולים חירום ממוגנים שהוקמו במהלך ההתמודדות עם משבר הקורונה. גם במסגרת תקציב המדינה האחרון הוקצו עוד תקציבי מיגון".

אז מי צודק? כולם. זה סיפורה של מערכת הבריאות הישראלית: הפער בין המצוי לצורך. הפער הזה נובע מהיעדר תקציבים. כאן כדאי לדייק: תקצוב בתי החולים בישראל, כמו של כל מערך האשפוז והבריאות בכלל, עולה, ואף בקצב מהיר, אבל הוא לא עולה מספיק ולא בהתאם לצרכים. תקציב בתי החולים הממשלתיים הגיע השנה לכ־12.5 מיליארד שקל, ויש עוד 1.5 מיליארד שקל לבתי חולים לבריאות הנפש.

במסגרת חוק ההסדרים הקודם (של ממשלת השינוי) הוכנסה גם רפורמה מבנית מהחשובות שנראו במערכת הבריאות בעשורים האחרונים ("התקצוב האחיד") שגם מקנה תוספות לבתי החולים שאינם ממשלתיים לפי פרמטרים אובייקטיביים ולא לפי קריטריון הבעלות (המדינה נהגה לתעדף את בתי החולים הממשלתיים בבעלותם).

אך כאמור, זה לא מספיק והממשלה הנוכחית החליטה לנתב את המשאבים של המדינה לצרכים אחרים, לרבות מימון ישיבות, השקעה בהתנחלויות וגרעינים תורניים ותמיכות במערכות חינוך שאינן מלמדות ליבה. כך נראה סדר עדיפויות מעוות, ועליו אחראיים לא משרד האוצר או הבריאות, אלא הממשלה.