דו"ח: שיעור העניים במתחמי התחדשות עירונית גבוה - אך רשויות התכנון לא מתייחסות לכך

בכל מדינת ישראל יש רק 20 עובדים סוציאליים קהילתיים ייעודיים לנושא ההתחדשות העירונית, ורובם בתקנים עירוניים. כך לפי דו"ח חדש של מרכז קרסו הגר להתחדשות עירונית, שפועל במסגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, הבוחן את האתגרים העכשווים בהתחדשות העירונית. ההערכה בדו"ח היא שהתקציב הממשלתי שעומד לשילוב של עובדות קהילתיות מטעם שיקום שכונות עומד על לא יותר מ-100 אלף שקל בשנה בכל הארץ.

הדו"ח מגלה, לראשונה, שהמדינה לא לוקחת אחריות על דיירי הפרוייקטים האלה. למרות ששיעור המשפחות המקבלות שירותי רווחה במתחמי ההתחדשות העירונית (פינוי בינוי) גבוה מזה שבשאר העיר, אין תקציב ייעודי ממשי לצורך סיוע להן בתהליך ההתחדשות. מעבר לכך, רשויות התכנון אינן מתייחסות לנספחים החברתיים של תוכניות פרוייקטי ההתחדשות כאל פקטור המשפיע על התכנון. במילים אחרות, אין שום קשר בין הפרוייקטים החדשים למאפייני הדיירים הקיימים.

בדיקה של הפרישה המרחבית של פרוייקט הפינוי בינוי מגלה שיש היעדר כמעט מוחלט של התחדשות עירונית בפריפריה הגאוגרפית של מדינת ישראל, בשל ערכי הקרקע הנמוכים והיעדר כדאיות כלכלית. הדוח של מרכז קרסו הגר אינו מהסס לקבוע ש"למרות שביקורת זו נשמעת מזה עשורים, בין היתר ע"י מבקר המדינה, נעשו עד כה מעט מאוד פעולות קונקרטיות לקידום התחדשות עירונית בפריפריה". לדוח יש גם ביקורת על מה שכן נעשה. כלומר, על הסכמי הגג, שמביאים איתם תוספת יח"ד מאסיבית, שאך מחלישה את ההיתכנות להתחדשות של מתחמי השיכונים הישנים.

ניתוח המאפיינים הכלכליים-חברתיים של מתחמי הפינוי בינוי מגלה שיש בהם שיעור גבוה משמעותית מהממוצע של משקי בית המתגוררים בשכירות ובדיור ציבורי (עמידר). כמו כן, מבחינת גיל הדיירים, המתחמים האלה מאופיינים בשיעור גבוה מאד של קשישים - כמעט פי 4 מהממוצע הארצי.

בנוסף, כשבודקים לפי מחוזות, ניתן לראות שלפחות במרכז הארץ (מחוזות מרכז ות"א), שיעור המשפחות שמקבלות שירותי רווחה גבוה משיעורן הכללי במחוז. זה לא תקף למחוזות צפון ודרום, ששם יש עוני ולא רק בשיכונים. כשבוחנים את המצב הסוציואקונומי של דיירים מתחמי הפינוי בינוי לפי ערים, הפער הופך עוד יותר בוטה: מקבלי שירותי הרווחה בת"א הם 17% מכלל תשובי המתחמים, בשונה מ-8% בשאר העיר. ברחובות המצב יותר גרוע: 25% מכלל דיירי מתחמי הפינוי בינוי הם מקבלי שירותי רווחה, לעומת 9% בכל העיר. בחיפה, לעומת זאת, יש מצב הפוך, וזה קשור לכך שיש בעיר עוני רב, לא רק במתחמי הפינוי בינוי.

לפי הנוהל לתוכניות התחדשות עירונית, שהמדינה קבעה כמחייב ב-2019, תוכניות אלה ילוו בתסקיר חברתי, שימפה את האוכלוסיות במתחם, מאפייניהן וצרכיהן, ויטמיע ככל הניתן מענה לצרכים אלה בתוכניות. מסקנות הדוח של מרכז קרסו הגר עגומות ומעוררות מחשבה: "לפי ניסיונם של אנשי המקצוע עמם שוחחנו הרי שהוועדות המחוזיות לתכנון ובנייה אינן בודקות כמעט או בכלל את תוכן התסקיר והתאמת התוכנית להמלצותיו". גם לא כל המינהלות העירוניות, שכן אמורות לפקח על איכות התכנון, לוקחות אחריות על התסקירים החברתיים. הדוח קובע ש"לא כל המנהלות אחידות ביכולתן המקצועית ובמוטיבציה שלהן לבצע זאת".

הדוח של מרכז הגר קרסו מגלה, לראשונה, שלא הרשויות העירוניות ולא המדינה לוקחים אחריות על מקבלי שרותי הרווחה במתחמי ההתחדשות העירונית. בכל מדינת ישראל יש רק 20 עובדים סוציאליים קהילתיים ייעודיים לנושא ההתחדשות העירונית, ורובם בתקנים עירוניים. הדוח מעריך שהתקציב הממשלתי שעומד לשילוב עובדות קהילתיות מטעם שיקום שכונות עומד על לא יותר מ-100 אלף שקל בשנה בכל הארץ.

עו"ד אורי אטינגר, שחיברה את הדוח יחד עם עו"ד שרון קרני כהן, כדי לייצר שולחן עגול רב מגזרי בנושא ההתחדשות העירונית בארץ, הסבירה לכלכליסט כי "הנתונים שקיבלנו ממשרד הרווחה שמים שחור על גבי לבן את זה שההתחדשות העירונית מתקיימת בשכונות ותיקות שיש בהן אוכלוסיות פגיעות, שנזקקות לשרותי רווחה. ההתחדשות העירונית פוגשת את האוכלוסיות האלה עם פוטנציאל גדול- לשפר את איכות החיים, להגדיל את ההון המשפחתי דרך הנכסים. מצד שני, כדי שהתועלות האלה באמת יכוונו לאוכלוסיות פגיעות צריך שחקנים נוספים שיעזרו להם. כרגע, עסקת ההתחדשות העירונית היא בין היזם לדיירים. שירותי הרווחה לא נמצאים בסיפור".