ענבר לניר בגראנד סלאם פריז, החודש. "יש לי אולימפיאדה בקרוב וכמובן שחשוב לי מאוד להצליח. אבל אני לא נותנת לזה לנהל אותי" | צילום: REUTERS/Gonzalo Fuentes
מובילות את ישראל
"כל אחת מאיתנו נשאה עיניים לספורטאית שהראתה לה שהיא מסוגלת"
בספורט האינדיבידואלי, מג'ודו, דרך התעמלות אמנותית ועד שיט, ספורטאיות ישראליות קוטפות מדליות בינלאומיות לא פחות מגברים. זה קורה בזכות מודלים של הצלחה מעוררי השראה, תקציב שוויוני בספורט היחידני ואחווה חוצת ענפים. חמש מהספורטאיות הישראליות המצליחות בעולם מדברות על ההתמודדות והאושר במימוש הפוטנציאל
ולהלן תקציר הפרקים הקודמים: בראשית היתה אסתר שחמורוב. באולימפיאדת מונטריאול (1976) היתה האצנית הדגולה לספורטאית הישראלית הראשונה שהעפילה לגמר אולימפי כלשהו. שחמורוב סיימה במקום השישי בריצת מאה מטר משוכות ושמה נחקק באותיות של זהב בדבר ימי האתלטיקה המקומית. ואחר כך: חושך על פני תהום. עד שהגיעה יעל ארד, 16 שנים מאוחר יותר. באולימפיאדת ברצלונה היא זכתה במדליית הכסף בתחרות הג'ודו עד 61 ק"ג והפכה לישראלית הראשונה לזכות במדליה אולימפית.
לכל כתבות המגזין לחצו כאן
"אני זוכרת שהתרגשתי מאוד בזכייה של יעל", משחזרת שחמורוב את הרגע שבו צפתה, עם מדינה שלמה, בג'ודוקא הישראלית שעמדה על הפודיום ב־1992. "קודם כל, הייתי נורא גאה. באותן שנים, עצם המחשבה על מדליה אולימפית לישראל נשמעה כמו דבר דמיוני, למרות שבאופן אישי לא הייתי רחוקה מלעשות את זה במהלך שנות השבעים. אבל אני חושבת שמעבר להישג העצום — הכי גדול בהיסטוריה של הספורט הישראלי עד אז — עמוק בפנים, שמחתי במיוחד שמי שהיתה הראשונה לעשות את זה, היתה אשה".
למעלה משלושה עשורים חלפו, וישראל הצליחה לאסוף מאז עוד 12 מדליות אולימפיות. שלוש מהן השיגו נשים: בריו 2016 זכתה ירדן ג'רבי במדליית הארד בג'ודו במשקל של עד 63 ק"ג; ובאולימפיאדה האחרונה בטוקיו זכו המתעמלת האמנותית לינוי אשרם במדליית הזהב בקרב־רב ולוחמת הטאקוונדו אבישג סמברג במדליית הארד במשקל של עד 49 ק"ג. המשלחת הישראלית לאולימפיאדת פריז בקיץ הקרוב טרם נחתמה סופית, אך כבר עתה ברור כי מספר דו־ספרתי של ספורטאיות ייצג את ישראל במשחקים.
המספר הזה משקף, לכאורה, אבולוציה בריאה של הספורט הנשי בישראל. בפועל מדובר באנומליה: הספורטאיות המקומיות המתחרות, בין היתר, בג'ודו, שיט, שחייה, התעמלות אומנותית וטאקוונדו, אומנם מככבות באופן תדיר על דוכני המנצחות בתחרויות החשובות בעולם, אך דו"ח שחיבר מרכז המחקר בכנסת לבקשת יו"ר ועדת המשנה לספורט, ח"כ סימון דוידסון, לקראת ציון יום הספורט והבריאות ביולי, הציג נתונים קודרים. מהדו"ח עלה כי מחסור במתקנים, היעדר משאבים מהמדינה וקריטריונים מפלים, מהווים חלק מהגורמים לכך שנשים רבות נשארות מחוץ למשחק. המספרים מבטאים זאת היטב: ב־2021 היו בישראל כ־120 אלף ספורטאים פעילים. רק כ־22% (25,829) מהם היו נשים.
אז איך אפשר להסביר את זה? בתחום הספורט האינדיבידואלי ההצלחה הנשית לא רק שאינה נופלת מזו הגברית, לפרקים היא אף עוברת אותה. נבחרת הגולשות הישראלית היא אימפריה של ממש. זוכות המדליות בג'ודו ושחייה, טובות באופן יחסי ממקביליהן הגברים. "אני לחלוטין לא נכנסת להשוואות האלה", אומרת השחיינית אנסטסיה גורבנקו (20), שב־2020 העפילה לגמר האולימפי במשחה ל־100 מטר גב, ובאליפות העולם שנערכה בשבוע שעבר זכתה במדליית הכסף במשחה ל־400 מטר מעורב אישי.
"אם אני בכל זאת צריכה לנסח אמירה כללית לגבי הספורטאיות הישראליות העכשוויות, אז אני חושבת שבסופו של דבר אנחנו מאוד נהנות ממה שאנחנו עושות, ושלמרות ההצלחות, הענפים שבהם אנחנו מתחרות לא באמת מגדירים מי אנחנו. אני טובה בשחייה. ליהיא רז היא מתעמלת ברמה עולמית. איילה כרם היא מטפסת מהטובות בעולם. אבל הן לא רק אתלטיות, זה לא הדבר היחיד בחיים שלנו. אני חושבת שהביטחון הזה מייצר לנו תחושת שותפות שאני לא בטוחה שקיימת אצל ספורטאים אחרים".
הדברים של גורבנקו מתכתבים באופן ישיר עם אחת הסברות לנסיקה העכשווית באותם ענפי ספורט: בענפי ספורט שבהם פורחות נשים יש פחות חסמים להתקדמות נשית, בהשוואה לתחומים שבהם דרוש כסף וקשרים (הייטק), רישות חברתי וכוחנות (פוליטיקה וצבא) וכן מגזר ציבורי (שברובו פועל תחת שליטה של פוליטיקאים גברים). הספורט היחידני, בניגוד לספורט הקבוצתי הנשי בענפי הכדור, שסובל מתת תקצוב ומתרומם פחות, מספק נקודת פתיחה שוויונית, דבר שמשתקף בתוצאות.
"אני חושבת שאנחנו מצליחות להגיע להישגים גבוהים כי אנחנו מתאמנות עם הבנים, לומדות מהם ואחר כך הרבה יותר קל להתמודד מול נשים", אומרת שרון קנטור (21), שזכתה לאחרונה באליפות העולם בגלישה ונבחרה לייצג את ישראל במשחקים האולימפיים בקיץ. "חשוב להדגיש שבשנים האחרונות אנחנו זוכות לתמיכה כלכלית משמעותית שמאוד עוזרת. בהשוואה לעבר, יש לנו הרבה יותר תגמולים, וזה מאוד עוזר להמשיך לעבוד קשה ולהתקדם. אני גם חושבת שהצלחה מובילה להצלחה".
כלומר?
ברגע שהצלחנו לשבור איזו תקרת זכוכית בספורט הישראלי, בכל מה שקשור להצלחה נשית, הפכנו לכוח משמעותי. כשאני רואה, למשל, את ענבר לניר, חברתי היקרה, זוכה באליפות העולם בג'ודו, אני אומרת לעצמי שגם אני רוצה. וגם אני יכולה. וזה לא מדרבן רק אותי. גם בנות אחרות בנבחרת הגלישה מרגישות אותו הדבר, וגם ספורטאיות בענפים אחרים. תשמע, גדל כאן דור (צוחקת)".
מרתק להקשיב לקנטור. מדבריה עולה תשוקה אמיתית לספורט, אך במובנים רבים דווקא ההצלחה המסחררת שלה משחקת תפקיד משני. "אני לא מגדירה את עצמי כספורטאית בכלל", היא אומרת. "אם מבקשים ממני להסביר מה אני עושה, אז אני תמיד עונה במילה אחת: גולשת".
מה ההבדל?
"יש ספורטאים שיכולים לעבור בין ענפים ולהצליח. אני מאוד אוהבת את הגלישה, ובגלל זה אני שם. ענפים אחרים פחות מעניינים אותי. אני עובדת קשה כי אני רוצה להצליח במה שאני אוהבת. הגלישה מספקת לי אדרנלין שלא מצאתי בשום תחום אחר. ככל שאת גולשת יותר, את נהיית קצת מכורה. אני כל הזמן בים. אנחנו אומנם מתאמנים ביחד כנבחרת, אבל הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי לבד בים, אבל אני הכי לא מרגישה בודדה. נהפוך הוא.
"לפעמים אני אומרת לעצמי, 'שיואו איזה חוויה מדהימה אני עוברת בלי אף אדם אחר סביבי'. זה כל כך עוצמתי שכמעט בלתי אפשרי לתאר את זה, אבל אי אפשר להחמיץ את התחושה החד פעמית. אז עכשיו לזכות באליפות העולם זה נפלא, וברור שזה מרכז חיי וגם באולימפיאדה אני מכוונת להכי גבוה שיש, אבל זה מתגמד מול האושר שאני חווה מדי יום. אז אם יש תחרות פחות טובה, מסיקים את המסקנות ומתקנים לקראת הפעם הבאה. שום דבר נורא לא באמת קרה. זה ספורט. זה כיף".
אני משתף את ענבר לניר (24), אלופת העולם בג'ודו במשקל עד 78 ק"ג, בשיחה שהיתה לי עם קנטור, ומהעבר השני של האפרכסת ניכר כי חיוכה מתרחב. "קנטור היא אלילה, ואני לגמרי מתחברת לרעיון שלה בדבר ניפוץ תקרת הזכוכית", היא אומרת. "עם כל הכבוד להצלחה הנוכחית שלנו, היה כאן דור קודם של ספורטאיות שסללו עבורנו את הדרך.
"בדיוק כמו שאני זוכרת שנשאתי עיניים לירדן ג'רבי בגיל 13 ובזכות ההישגים שלה האמנתי שגם אני יכולה, אנסטסיה ראתה את השחיינית עמית עברי וקנטור יכלה להביט על לי קורזיץ, אלופת העולם הישראלית הראשונה בגלישה, ולהאמין שזה אפשרי. לכל אחת מאיתנו היתה מישהי שהראתה לנו שאפשר לעשות את זה". לניר מסבירה את ההצלחה בספורט היחידני גם בניהול העצמי המשובח שמאפיין את דור הספורטאיות הנוכחי. "תראה, יש לי אולימפיאדה בקרוב, וכמובן שחשוב לי מאוד להצליח. אבל אני לא נותנת לזה לנהל אותי".
למה את מתכוונת?
"אם יש לי עכשיו תחרות שהיא כאילו פחות נחשבת, אני לא אזלזל ואוריד הילוך. אני מייצרת לעצמי מטרות קרובות שכמובן תומכות במטרת העל, שהיא הצלחה באולימפיאדה. גם אם יש טורניר משני, והחלטתי שעבורי הוא משמעותי, אני אגיע אליו בפול פאוור. בחלוף השנים הצלחתי לשים את הציפיות והסטרס בפרופורציה הנכונה. אם אתן לזה להשתלט עליי, לא אצליח לתפקד. אני מבינה שאני טובה ויש לי פוטנציאל להגיע להישגים, אבל זה לא מגדיר אותי והערך שלי לא יושב רק על זה. אבל מצד שני, אני באמת טובה. אתה מבין למה אני מתכוונת? להגיע ממקום של ביטחון עצמי. לנתב את המתח לדבר שמניע ולא משתק".
בניגוד לספורטאיות שנשאו בצעירותן עיניים למתחרות מקומיות ברמה עולמית, המתעמלת ליהיא רז (20), זוכת מדליית ארד בתרגיל קרקע באליפות אירופה 2020 ומי שתייצג בקיץ הקרוב את ישראל באולימפיאדה, לא נהנתה מהפריבילגיה הזו. הנסיקה שלה לצמרת העולמית מעידה על ההתקדמות שחווה הענף בישראל בשנים האחרונות. רז רואה בכך יתרון. "אני בספורט, כי לפני ואחרי הכל, אני פשוט אוהבת את זה", היא אומרת.
"בתחילת הדרך לא הרגשתי שאני יכולה להיות מהטובות בעולם, ועדיין היה לי כיף. חשבתי שאני ממוצעת. לא ראיתי את עצמי מתחרה בחו"ל וגם לא הייתי פתוחה ומודעת לזה. לאט לאט הכל נפתח. התחלתי להתחרות בתחרויות הכי קטנות בחוץ לארץ ובהמשך התקדמתי גם לאליפויות אירופה ואליפויות עולם. בעצם, רק כשהגעתי לשם, כשהצלחתי לצלוח את האתגר הזה, הבנתי שלרמה הזו אני שייכת".
לא חלמת להיות ספורטאית אולימפית.
ממש לא. די גדלתי לתוך הספורט, ודווקא עכשיו אני מרגישה שזה מתחיל להשתנות. אני מתאמנת באולם ויש סביבי הרבה מתעמלות צעירות, והרעיון לתת השראה מאוד קוסם לי. ענף ההתעמלות מאוד מתפתח בישראל, וכשהן רואות אותי, אני ממש מרגישה שזה גורם להן לחשוב גבוה. זה נפלא".
המטפסת איילה כרם (22), שסיימה את אליפות העולם האחרונה במקום העשירי, מזדהה מאוד עם הדברים של רז. "גם לי לא היו מטפסות ישראליות בכירות לשאת אליהן עיניים", היא אומרת. "כשהתחלתי לטפס הייתי הבת היחידה בתוך קבוצה של נערים. הם מאוד אתגרו אותי ולא היתה לי ברירה אלא לעבוד קשה כדי לעמוד בקצב. אני מאוד מעריכה את זה בדיעבד.
"בכלל, ספורט הטיפוס הוא מאוד מאפשר ופתוח לכולם. נשים, גברים, ילדים קטנים, חלשים, חזקים. כשאת מגיעה לקיר את יכולה לפתור אותו בכל כך הרבה דרכים ולהתאים אותו ליכולות שלך. כשהתחלתי הייתי מאוד חלשה, אבל היה לי את היתרון של הגמישות ושל הטכניקה ויכולתי לפצות על זה ולצבור הצלחות ועל הדרך גם מאוד להתחזק".
התחלת לטפס בגיל תשע. ראית את עצמך אז מגיעה לפסגות שאליהן הגעת?
"תמיד היה בי רצון הישגי, אבל ממש לא הצלחתי לראות כל כך רחוק. הייתי מאוד תחרותית ורציתי להצליח בתחרות שבה אני מתחרה, אבל אני זוכרת שבתור ילדה חברות שלי היו נוסעות להתחרות באירופה ולי לא עבר בראש שזה בכלל אפשרי. לא הייתי אלופת ישראל עד שהגעתי לגיל 19. אני חושבת שזו נקודה שמאוד מייחדת אותנו, הבנות: ברגע שהחלטנו שאנחנו בעניין, שום דבר לא יעצור אותנו. אני חושבת שזו באמת רק ההתחלה".