שר האוצר אביגדור ליברמן יוני 2022 | צילום: רויטרס
בשנה האחרונה: האינפלציה שחקה את השכר הריאלי של החלשים בעד 10%
הזינוק באינפלציה מכה בעיקר בשכבות החלשות ושוחק את כוח הקנייה שלהן • בדיקת השכר הריאלי מראה כי שכר העובדים במערכת הבריאות והרווחה נשחק בצורה החדה ביותר מאז 2021 • גם כוח הקנייה של עובדי הניקיון והמטפלות קטן • מנגד, מצבם של עובדי ההייטק השתפר ב־15%
1. סוגיית ההתייקרויות במשק - אינפלציה - לא יורדת מהכותרות והפכה זה מכבר לנושא החם והמדובר של החודשים האחרונים. הבעיה הגדולה היא שהכל ממשיך לעלות: הדלק, החשמל, המים, החלב. אחת השאלות החשובות שצריך לשאול בימים אלו היא מה קרה לשכר שלנו בתקופה הזו.
זו בהחלט השאלה המרכזית מכמה טעמים: ראשית, סוגיית האינפלציה מטרידה את הציבור הרחב כי הוא רוצה להבין כמה כוח הקנייה שלו נשחק, והוא הרבה פחות עסוק בהשלכות המאקרו־כלכליות והחישובים המורכבים. אגב, זו הסיבה מדוע האינפלציה נחשבת למחלה הכלכלית האולטימטיבית: היא פשוט שוחקת ומצמצמת את ההכנסה שלנו.
שנית, ולא פחות חשוב, ישנה הסכמה די רווחת בקרב הכלכלנים כי הדינמיקה האינפלציונית תלויה ומבוססת על מה שמכונה "ספירלת שכר־מחירים". אותו מנגנון שמזין את עצמו: העלאות המחירים במוצרים מסוימים נדבקות לשאר הסעיפים. האינפלציה עולה, כוח הקנייה של העובדים נשחק, העובדים דורשים העלאת שכר (פיצוי על אובדן כושר הקנייה), השכר עולה (ייקור תשומות היצור), רווחי הפירמות יורדות, כתוצאה מכך הפירמות מעלות מחירים, וזה גורם להעלאת האינפלציה.
"בסופו של דבר, כדי שהאינפלציה תתבסס, השכר חייב לרדוף אחרי המחירים, והמחירים חייבים לרדוף אחרי השכר", הסבירו כלכלני ה־BIS, הבנק המרכזי של הבנקים המרכזיים, בשבוע שעבר בדו"ח השנתי שלהם בו הקדישו פרק נרחב לטבעה של האינפלציה. וישנה נקודה נוספת שכמעט נשכחת בימים אלו: האינפלציה היא מאוד רגרסיבית. כלומר, היא פוגעת יותר, באופן יחסי, בחלשים ביותר.
ברמה התיאורטית, היות והעניים צורכים את כל הכנסתם (הכנסה נמוכה לא מאפשרת חיסכון) כל הכנסתם סובלת מאינפלציה. זאת לעומת השכבות הגבוהות שלא כל הכנסתן מיועדת לצריכה אלא גם, למשל, לחיסכון. יש להוסיף לכך את העובדה כי בשנות מגפת הקורונה שכרם של רוב העובדים החזקים ביותר עלה יותר מאשר שכרם של בעלי השכר הנמוך, דבר שנוטה גם הוא להרע את התנאים של החלשים ביותר.
2. הנקודה הראשונה שיש לבחון היא את האינפלציה לפי עשירונים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), מפרסמת בכל חודש את מדד המחירים לצרכן שהוא הבסיס לחישוב האינפלציה. אחת הטבלאות שהיא מספקת הוא המדד לפי חמישוני הכנסה. קרי, בהתבסס על סקר הוצאות, לפי עשירונים, מרכיבים סל שמאפיין את דפוס הצריכה של החמישון התחתון - העשירון הראשון והשני יחד שהם משקי הבית העניים ביותר. בצורה דומה מכינים את הסל של החמישון העליון - העשירון התשיעי והעליון יחד המייצגים את העשירים ביותר. כל זאת לעומת המדד הכללי שמבוסס על התפתחות המחירים של הסל הכללי.
התוצאה מפתיעה: האינפלציה של העניים (מאי 2021 - מאי 2022) היתה קצת יותר נמוכה מזו של העשירים - 4% לעומת 4.4%. כאשר מסתכלים על המדד ללא ירקות ופירות וללא דיור - הפער מצטצמם ל־0.2% ואם לוקחים את המדד ללא דיור אז האינפלציה זהה. הדיור עבור העניים עלה הרבה פחות בתקופה מאי 2021 - דצמבר 2021, אך במהלך 2022 כבר נראה שינוי מגמה. מעבר לעובדה כי אין פער גדול, יש בבחינת המשתנה הזה שתי בעיות עיקריות. הראשונה היא טכנית: הבחינה לא מתייחסת להתפתחות השכר כך שייתכן כי האינפלציה של העשירים אכן התקדמה יותר מהר מזו של העניים, אך גם השכר שלהם התקדם הרבה יותר מהר לעומת העניים. (ואם תרצו ספוילר: זה בדיוק מה שקורה). לכן, השכר הריאלי של העשירים — כוח הקנייה של אותו שכר - לא רק שלא נפגע אלא שהתחזק.
הבעיה השנייה היא עקרונית: ככל שהאינפלציה עולה, מכה שורשים, עקשנית ודביקה יותר, היא זולגת יותר לכלל הסעיפים כפי שמתרחש כעת בכל העולם. לפי הדו"ח השנתי של ה־BIS, משקל הסעיפים במדדים של המדינות המפותחות שעלה מאוד - יותר מ־5% - עמד בתחילת מאי 2022 על כ־42% לעומת 11.5% שנה מוקדם יותר - זינוק של יותר מ־30 נקודות אחוז.
3. הדרך הנכונה יותר לבחון את התפתחות הפגיעה של האינפלציה לפי הכנסה היא באמצעות השכר הריאלי. שכן השכר הנומינאלי לא לוקח בחשבון את השינויים במחירים ואת השחיקה בכוח הקנייה. הדרך האפקטיבית והזמינה לבצע את אותה בדיקה היא לפי מדד השכר הריאלי בחלוקה לענפים כלכליים שנותנים לנו קירוב טוב לרמת ההכנסה מעבודה של אותם שכירים בסדרה חודשית שמעודכנת עד מרץ 2022.
נזכיר כי כבר אז, האינפלציה בישראל היתה מחוץ ליעד - 3.5%. הממצאים מדברים בעד עצמם ולא מפתיעים: שכרם הריאלי של עובדי מערכת הבריאות והרווחה - שירותי בריאות, רווחה וסעד נפגע הכי הרבה. גם כאשר משווים את מה שקרה בין 2022 לעומת 2021 וגם כאשר משווים את מצבם היום לעומת 2020: ירידה של 7% ושל יותר מ־10% בהתאמה.
ככלל, עובדי המגזר הציבורי - גם חינוך וגם מינהל ציבורי - נפגעו בשנתיים האחרונות מבחינת כוח הקנייה שלהם. הסבר אפשרי לכך זו העובדה שטרם נחתם הסכם מסגרת בין האוצר להסתדרות. אך יש עוד שני ענפים כלכליים שנפגעו יותר מהמורים ומעובדי המדינה: עובדי התרבות, הבידור והפנאי ועובדי ה"שירותים אחרים" - עקרות בית, עוזרות בית, מטפלות ועובדות ניקיון. כוח הקנייה שלהם ירד ממש בכ־6%-5% ו־4%-3% (בהתאמה) בתקופה הזו. ההבדל העיקרי בין קבוצת העובדים הציבוריים לבין העובדים החלשים במגזר הפרטי (בידור, פנאי ושירותים אחרים) הוא כי הראשונים מרוויחים בממוצע כמעט כפול מהאחרונים.
התמונה בצד השני של המתרס לא מפתיעה אף היא. כאשר מנטרלים את עובדי הכרייה והחציבה - קבוצה קטנה מאוד המונה פחות מ־5,000 איש - נרשם זינוק של כ־20% בשכר הריאלי בשתי הקבוצות אשר הגדילו את כוח הקנייה הריאלי שלהן. למרות שכאמור האינפלציה החלה להרים ראש כבר בתחילת 2021, היו ההייטק והפיננסים - שתי הקבוצות החזקות ביותר במשק - שכר ממוצע של 29 ו־25 אלף שקל בהתאמה. שתי הקבוצות המונות יחד בין 300 ל־350 אלף שכירים הגדילו את כוח הקנייה למרות האינפלציה המשתוללת - ב־10% במקרה של עובדי הבנקים וחברות הביטוח ובמקרה של ההייטק ב־14% - מתחילת 2021 ועד הנתון האחרון במרץ 2022. אם מסתכלים על 2022-2020 אז העלייה של ההייטק עמדה על 7%, עדיין מהעליות הבולטות במשק. כלומר, בבנקים ובהייטק, האינפלציה לא הספיקה להוריד בכוח הקנייה.
ככל שהאינפלציה עמדה במקום, גם אלו שלא זכו לעליות שכר גבוהות- לא נפגעו; אך כאשר האינפלציה החלה "לרוץ", מי ששכרו לא "רץ" מספיק מהר - נפגע.
והנה עוד נתון שמחזק את המסקנה: ישנם שלושה ענפים כלכליים נוספים שחוו אף הם התחזקות נאה - בין 5% ל־7% בכוח הקנייה שלהם: עובדי התעשייה, העובדים המקצועיים והמדעיים (עורכי דין, רואי חשבון, מהנדסים, יועצים ועוד) ואלו שעסקו בנדל"ן שרתח בחודשים הללו. שכרם של אותם עובדים — בין 16 ל־19 אלף שקל לחודש הוא הרחק מעל השכר הממוצע במשק: 12.1 אלף שקל - פער של 33% ועד 58%.
4. השאלה הגדולה שמתעוררת כעת היא האם יש קשר, או לפחות מתאם, בין גודל או היקף השכר (שכר גבוה או שכר נמוך), לבין שיעור השינוי בשכר הריאלי. קרי, האם ניתן לקבוע כי ככל שהשכר גבוה יותר, נכון לתקופה הנסקרת, ינואר 2020 עד מרץ 2022, אלו שמרוויחים יותר, שכרם הריאלי נפגע פחות.
מקדם המתאם של פירסון - המדד הכי נפוץ לקביעת קשר בין שני משתנים - מראה שכן: הוא עומד על 0.82. תוצאה של 1 מראה על קשר ישיר מלא ו־0 מראה על היעדר קשר בכלל. כאשר מציגים גרף פיזור בין 2 המשתנים האלו, הקשר נראה יותר ברור לעין וניתן לזהות דפוס של הנקודות על הגרף: בתקופה הנסקרת, ככל שהשכר גבוה יותר (העובד עשיר יותר), כוח הקנייה שלו עלה יותר (או נפגע פחות) - ולהיפך.
מטבע הדברים, ההסבר הראשוני, הטבעי וההכרחי הוא כי גם השכר הנומינאלי (ללא אינפלציה) עלה יותר בקרב העובדים המשתכרים הכי הרבה בתקופה הנסקרת, דבר שמסביר את אובדן (או אי אובדן) כוח הקנייה. במילים פשוטות, ככל שהשכר עלה יותר, האינפלציה (שיעור עליית המחירים) שחקה פחות; אצל הכי חזקים במשק, השכר עלה הכי הרבה בתקופת הקורונה עד כה (התקופה הנסקרת).
המסקנות האלו חייבות לחלחל היטב לליבם של הקברניטים בכלכלה הישראלית, שהיום הם ראש הממשלה יאיר לפיד, שר האוצר אביגדור ליברמן ונגיד בנק ישראל אמיר ירון. ראשית, מאבק עיקש נגד האינפלציה הוא לא רק צו השעה מטעמים של יעילות כלכלית - האינפלציה מנוונת ומעוותת את ההתנהגות הכלכלית של השחקנים במשק - אלא גם מטעמי צדק: האינפלציה פוגעת הכי הרבה בחלשים. אך לא פחות חשוב, בעת גיבוש מדיניות שתקל על המעמסה האינפלציונית יש לקחת בחשבון את החלשים ביותר ובקבוצה הזו - וזו בלבד - ולמקד בה את המדיניות.