חשיבותן של הקלטות אייכמן גדולה ממשמעותן המשפטית

1.

אתמול בסיום הפרק הראשון של סדרת הדוקו "אייכמן, ההקלטות האבודות" (כאן 11), התפתח באולפן עימות נוקב בין היוצר יריב מוזר לפרופ' משה צימרמן. בעוד מוזר דיבר על חשיבותן של הקלטות אייכמן, פרופ' צימרמן הפתיע כשביטל את ההקלטות כ"גימיק" חסר משמעות. "דעתך זו היא תעודת עניות עבורך", השיב לו מוזר הנעלב.

סיפור ההקלטות מופיע בפסק דינם של השופטים משה לנדוי, בנימין הלוי ויצחק רוה מ-1961, במשפט קצר אחד: "התביעה ביקשה להגיש כראיה גם תדפיס המכיל לטענתה את דברי הנאשם שאמרם בשנת 1957 לעיתונאי הולנדי בשם זאסן. בקשה זו דחינו ברוב דעות בהחלטה מנומקת".

הכותרת המרכזית בהקלטות היא הציטוט הבא מדברי אייכמן: "אילו המתנו 10.3 מיליון יהודים, הייתי אומר בסיפוק: 'יופי, חיסלנו את האויב". כלומר, אייכמן גם מודע להיקף ההשמדה וגם מאוכזב מהמספר שלא הגיע ליעד הרצוי מבחינתו. כלומר, יש כאן סוג של הודאה באחריות ובאידיאולוגיה. ולכן צימרמן, להערכתי, טועה. זו ההקלטה היחידה שבה בכיר במכונת ההשמדה הנאצית מודה - ולא תחת כפייה של חקירה משטרתית או משפט – ואף סותר את גרסתו במשפט. את גרסת הפקיד, הבורג הזוטר, הממלא פקודות בלבד, מבלי לדעת על השלכותיהן הנוראות. גרסה זו מיסגרה אותו במשבצת המקלה יותר כנציג "הבנאליות של הרוע", כהגדרת ההיסטוריונית חנה ארנדט, שכיסתה את המשפט עבור ה'ניו-יורקר'. ארנדט ואחרים התקשו ליישב בין המפלצת הנוראה שמצטיירת מהמעשים לבין ה'נעבעך' שבתא הזכוכית של הנאשמים.

2.

לעמדת ה"גימיק" של צימרמן התנגדו שתי חוקרות השואה שהשתתפו בדיון, דינה פורת וחנה יבלונקה. לטעמן ההקלטות הן מסמך חשוב ביותר. עמדת צימרמן, אם אני מבין נכון, נגזרת מהעובדה שאייכמן היה שקרן מועד ומניפולטור מתוחכם, שאין לתת כל אמון בדבריו. לא בדברים שאמר לסאסן ב-1957 ולא בעדותו במשפט ב-1961. על האמת ניתן ללמוד בלעדיו. מהראיות האובייקטיביות שהוגשו במשפט - מאות מכתבים ומסמכים מזמן אמת שמשקפים את מעשיו; שרידי תיקי הגסטפו שנותרו לאחר שריפתם בידי אייכמן וחבריו בסוף המלחמה; פרוטוקולים של משפטים קודמים של פושעי מלחמה. וגם, עדויות הניצולים.

משפט אייכמן. 3 גרסאות שונות מפי הנאשם | צילום: ארכיון המדינה

3.

עדותו של אייכמן במשפט הייתה רחוקה, לא רק מהקלטות סאסן, אלא גם מההודעות המפורטות שמסר לחוקרי לשכת 06 שהוקמה במשטרה כדי להכין את תיק הראיות למשפט. בנוסף, היו גם רשימות בכתב ידו שכתב בעת ישיבתו בכלא. בחקירתו נשאל אייכמן בידי פקד אבנר לס מה משמעות המילים שאמר בסיכום ועידת ואנזה, "הסוגים השונים של אפשרויות הפתרון", השיב אייכמן: "דובר באפשרויות השונות להמתה". האפשרויות היו שלאחר גירוש יהודי אירופה למזרח הם יועבדו שם בפרך, החלשים יומתו בעבודה והחזקים יירצחו בהמשך. זהו הקו המחבר בין ואנזה לאושוויץ. בין ההחלטה לביצועה.

במשפט, גימד אייכמן את חלקו למתאם תנועת הרכבות מבלי דעת על יעדן ועל גורל הקורבנות שהובלו בהם. בתי המשפט בגרמניה כבר פסקו במשפטים שקדמו למשפט אייכמן שגירושי היהודים נועדו לרציחתם, והדבר מהווה פשע ממושך של רצח מצד המתכננים והמבצעים. "הנאשם היה בסוד ההשמדה מיוני 1941. החל מאוגוסט 1941 הוא התחיל לפעול לקידום מסע ההשמדה, במלאו בו תפקיד מרכזי. ראינו שכוונת מעשיו היתה ההשמדה הביולוגית הגמורה של העם היהודי כולו", נכתב בפסק הדין. אייכמן לא רק הוביל את הקורבנות. "עמדנו" כותבים השופטים, "על חלקו בהנהגת השיטה של הריגה במכוניות גז, בהנהגת השיטה של המתה בגז ציקלון ב' באושביץ ובהספקת גז זה לאושביץ".

4.

המשמעות היא שההקלטות של סאסן שנחשפות כעת לא היו משנות את התוצאה של המשפט. אבל בהחלט הן היו מקשות על אייכמן להסתתר מאחורי פרגוד הפקיד הזוטר חסר הדעת שממלא פקודות בלבד.

השורה התחתונה של הסיפור, בלי רפרנס לאקטואליה כלשהי, היא שראיות חפציות אמינות יותר מעדים ומדיבורים. אצל אייכמן ניתן לזהות כאן שלוש גרסאות, מהמפלילה ביותר ועד המפלילה פחות: מההקלטות לסאסן, דרך הדברים שאמר בחקירתו במשטרה וכלה בעדותו במשפט עצמו. בכל אירוע הוא מיקם את עצמו ברמת מודעות ואחריות שונה. המשותף לשלושתן היא שאף אחת מהן אינה "גימיק".