לאור החששות ממיתון גלובלי, המחקר שזיכה בנובל שוב רלבנטי

פרס נובל לכלכלה יוענק השנה לשלושה חוקרים — בן ברננקי, דאגלס דיאמונד ופיליפ דיבוויג — על מחקריהם בתחום של בנקים ומשברים פיננסיים. "הממצאים החשובים של מחקרי הזוכים, הדגימו למה קריטי למנוע קריסה של בנקים", נכתב בנימוקי הוועדה.

ההודעה על הזכייה נעשית בעיתוי מעניין, בדיוק בזמן שבו יש חששות גוברים ממיתון ובזמן שעולם משלם את המחיר על הכסף הזול שנובע במידה רבה מעבודותיהם של חוקרים אלה.

ברננקי הוא הדמות הידועה מבין השלושה, בשל כהונתו הדרמטית כיו"ר הפד האמריקאי במהלך משבר הסאב־פריים ב־2008, אולם דווקא עמיתיו הם אלה שהעמיקו את ההבנה שלנו לגבי תופעת הבנקים ולמה יש צורך בהם. השניים טענו כי ההגדרה המקובלת של בנקים כ"מתווכים פיננסיים" לא משקפת את התמונה במלואה. לדבריהם, הבנקים הם לא רק מאגר של מידע אלא הם מוסד המגשר על הסתירה המהותית שיש בין הצרכים של הלווה לבין הצרכים של המלווה. הלווה (מי שרכש בית במשכנתא לדוגמה) צריך לקבל את הכסף לטווח ארוך מאוד ולהיות בטוח בלוח התשלומים שעליו סיכם. לעומת זאת, המלווה (הפרט החוסך) רוצה שחלק מהחסכונות שלו יהיו זמינים למקרה שיצטרך כסף למימון הוצאה בלתי צפויה.

החוקרים הראו כי במשק ללא בנקים, המלווים ייתנו הלוואות עם אפשרויות לפירעון מוקדם. המשמעות היא שפרויקטים עסקיים רבים ייפסקו באמצע מפני שמשק הבית נזקק פתאום לכסף. במקרה זה גם משק הבית עלול להפסיד מפני שאם הפרויקט הופסק באמצע, ייתכן שלא תהיה ללווה יכולת לשלם את הריבית שסוכמה מראש.

הבנק מציע פתרון טבעי: משקי הבית מפקידים את הכסף ומקבלים תשואה נמוכה אך יכולים למשוך את כספם כמעט בכל עת, ואילו המשקיעים יכולים לקבל הלוואות ארוכות טווח. זהו המנגנון שדרכו הבנק יוצר כסף. ההתחייבויות של הבנק (הפיקדונות של החוסכים) הן לטווח קצר, ואילו הנכסים (ההלוואות למשקיעים) הם לטווח ארוך. המונח המקצועי שהשתמשו בו החוקרים הוא maturity transformation, הסטה של כספי טווח קצר (משקי בית) לטווח ארוך.

הבנקים זוכים לביקורת על כך שהם מייצרים כסף, אבל בדיוק בשביל זה הם קיימים. אם הבנק ילווה רק את הסכומים שברשותו, הוא לא יוכל לבנות תזרים שיבטיח פירעון למשקי הבית בכל רגע שירצו למשוך את הפיקדונות.

החוקרים עומדים על כך שתהליך העבודה של הבנקים והעובדה שהבנק גדול מספיק מעניקים לבנק ידע ייחודי לגבי היכולת להעריך סיכוני אשראי ולאתר מלווים מתאימים. יתרה מזו, בתקופות טובות הבנקים מממנים את הפסדי האשראי שלהם באמצעות התנהלות בטוחה. לפי המודל התיאורטי של דיאמונד, האינטרס הבסיסי של הבנקים הוא להלוות כסף באחריות ובזהירות.

אך לאידיליה הזו יש אויב אחד גדול: "רב סרן שמועתי". אם תתפשט שמועה שלבנק אין יכולת לעמוד בדרישה של החוסכים לקבל את כספם חזרה – הבנק עשוי להיקלע למלכודת כאשר כל המפקידים ירוצו למשוך פיקדונות, ובכך יממשו את התחזית והבנק יקרוס. דיאמונד הציע לתמוך בביטוח פיקדונות שימנע את הריצה אל הבנקים אלא שביטוח פיקדונות יוצר בעיות משלו. הוא משנה את התמריצים של הבנק וגורם לו לנהל את הסיכון באופן פחות מחושב.

ברננקי השתמש בתובנות אלה כדי להבין את השפל הגדול בשנות ה־30. הגרסה שהיתה מקובלת לפני ברננקי היא שמיתון והאטה בכלכלה הם הסיבות למשבר בנקאי. אולם ברננקי הראה כי ההפך הוא הנכון: הקריסה של הבנקים היא זו שהביאה למיתון.

ברננקי שם דגש על "הון המידע" שיש לבנקים. הם בונים יחסים עמוקים עם לווים ויודעים להעמיד הלוואה בצורה בטוחה שתענה על צורכי הלווה. לכן, התהליך של שיקום מערכת בנקאית כושלת יכול לקחת זמן רב מאוד. כפי שלימדו דיאמונד ודיבוויג, הבנקים הם רכיב קריטי בכלכלה. הם ספקי נזילות המאפשרים לכלכלה להתפתח.

התשתית התיאורטית של שלושת החוקרים מהווה את הבסיס לרגולציה על בנקים. התרומה של ברננקי היא הידועה ביותר מפני שהמחקר שלו עסק גם באירועים היסטוריים מוכרים והיתה לו הזדמנות ליישם את התובנות שלו על משבר פיננסי אמיתי — משבר הסאב־פריים ב־2008. ברננקי הבין כי קריסה של בנקים עשויה להביא למיתון מתמשך ופעל למנוע את הקריסות הללו.

גם המשבר ב־2008 נבע מכך שישנם עוד גופים פיננסיים מלבד הבנקים שעושים המרה מכסף קצר מועד לכסף ארוך טווח. אולם המסגרת התיאורטית של החוקרים נותרה המסגרת העיקרית שדרכה מנתחים היום את כל פעולות התיווך הפיננסי. מחקרם של זוכי פרס נובל השנה לא יכול לספק תשובות מוחלטות לגבי הדרך שבה יש לפקח על בנקים ומוסדות פיננסיים, אך הוא מאפשר לנהל את הדיון בצורה מושכלת יותר, ללמוד מהעבר ולהתכונן לעתיד.