דפש מוד: מסתכלים למוות בעיניים באלבום החדש

הרביעייה שהפכה לשלישייה היא כעת צמד. בחודש מאי לפני עשרה חודשים הלך לעולמו במפתיע אנדרו פלטשר, קלידן "דפש מוד". בסוף השבוע האחרון יצא האלבום החדש של הלהקה, "ממנטו מורי", אלבום האולפן ה־15 מאז שההרכב התחיל לפעול לפני 42 שנים, והראשון זה שש שנים. למרות שמו - "זכור למות" בלטינית - ולמרות דימוי כנפי המלאך שיצר עבורם אנטון קורבין, הצלם והמעצב הקבוע שלהם - שני השורדים בלהקה דייב גאהן ומרטין גור טוענים שהשירים נכתבו ברובם בימי מגפת הקורונה ולא בעקבות מותו של פלטשר. זו טענה הגיונית. דפש מוד לא הייתה צריכה שהמוות ינקוש על דלתה כדי לעסוק בו בשיריה, שעכשיו נשמעים כולם נבואיים: מ"חגיגה שחורה" עד "שמלה שחורה", מ"עומד על מפתן דלת המוות" (בפסקול "עד סוף העולם" של וים ונדרס) עד "המוות בכל מקום", השורה שפותחת את השיר "Fly On A Windscreen" - שירים על מלאכים, גן עדן וגיהינום ממלאים את כל אלבומיה.

דימויים של מוות, אבלות, סליחה וכפרה אכלסו גם בעבר לא מעט מהשירים הנוגים שכתב גור, שסבל מלחצים נפשיים מסכני חיים בסיבובי ההופעות של הלהקה בשנות ה־90; ואילו גהאן כבר מת מוות קליני בעבר לכמה רגעים ממנת יתר בעת סיבוב ההופעות ל"שירים של אמונה ודבקות" וסבל מגידול בערמונית שהתפרץ בעת סיבוב ההופעות של הלהקה ב־2009, שהתחיל בתל אביב.

דפש מוד מגיעה לאלבומה החדש "ממנטו מורי" (בתמונה) עם זעם ורעש וקדרות של להקת רוק כבד, אבל אלקטרוניקה של שנות ה־70

פלטשר היה אמור להיות היציב והבריא מבין השלושה, זה שלא כותב, זה שלא ניצב בקדמת הבמה, זה שכל תפקידו היה להיות האיש הנחמד בשלישייה, זה שישרוד אחרון. הוא היה הדבק בין גור וגאהן, שיחסיהם הצטננו במשך השנים, נהיו פחות חבריים ויותר תועלתניים — השניים ידעו שיחד הם תמיד יצליחו יותר מאשר בנפרד ולא העזו לפרק את הזוגיות המקצועית ביניהם ובמקום זה יצרו שותפות שהניבה אלבום חדש בכל ארבע שנים.

פלטשר גם היה הדבק שהמשיך לחבר את דפש מוד לאנגליה, אחרי שגאהן עבר לניו יורק וגור עבר ללוס אנג'לס. עכשיו הוא איננו. מעריצי דפש מוד מתמודדים בעל כורחם עם ההבנה, שמלווה את שלושת אלבומי האולפן האחרונים שלה, שכל אלבום יכול תיאורטית להיות האחרון. שכן הלהיטים הלכו ודעכו, המכירות גם. "Playing The Angel" מ־2005 היה האלבום הגדול האחרון של הלהקה. אם אהבתם את האלבומים שיצאו אחריו, אתם כנראה, כמוני, מעריצי דפש מוד ותיקים, נחושים וסלחנים. בסיבוב ההופעות של הלהקה, שהתחיל השבוע, כמעט ואין להם זכר.

מותו של פלטשר אולי לא השפיע על כתיבת השירים, אבל הוא בוודאי השפיע על הקלטתם. "ממנטו מורי" הוא אלבום אפל ומדכא מאת להקה שמעולם לא הקליטה אלבום מואר ואופטימי. הסינגל הראשון מתוכו, "Ghosts Again", הוא הלהיט הטוב ביותר שהלהקה הוציאה מאז "Precious" מ־2005 (וגם קצת דומה לו). בעוד דפש מוד של שנות ה־80, כמו לא מעט מהרכבי הגל החדש האלקטרוני שפעלו לצדה ומולה, חיפשה את האלקטרוניקה כדי לייצר את הסאונד של העתיד, "ממנטו מורי" הולך אל האלקטרוניקה בחיפוש אחרי הסאונד של העבר. זה אלבום של סינתיסייזרים וינטג', עם סאונד משנות ה־70 שמזכיר יותר את ואנגליס, ז'אן מישל ז'אר וטנג'רים דרים, עם תוספת עכשווית של לכלוך בסאונד, כאילו החוטים לא חווטו היטב, עם רעשים, יללות פידבק וצרימות דיסטורשן.

דפש מוד מגיעה ל"ממנטו מורי" עם זעם ורעש וקדרות של להקת רוק כבד, אבל אלקטרונית. האלבום נפתח עם השיר "הקוסמוס שלי", שככל הנראה מושר מנקודת מבטו של אלוהים, שמזהיר את האנושות הכורעת תחת מגפות ואסונות, לא להתעסק עם הקוסמוס שלו. בהמשך גור כותב על אדם שעולה לגן עדן ולוקח את הנשמה שלו איתו ("Soul With Me") והסינגל "Ghosts Again" עוסק בסוף הבלתי נמנע וברגעיות של החיים, מול איזו תחושת אינסוף אפשרית של העולם הבא, או של השארת חותם באמצעות אמנות ויצירות מופת. שניים משיריו של גור מגיבים לשירים קודמים של הלהקה: "People Are Good" הוא מעין המשך פסימי ל"People Are People", שחוגג בימים אלה יום הולדת 40: בעוד האלבום "זמן בנייה מחדש" מ־1983 ניסה להציג חזון אוטופי של אחוות עמים ומחויבות חברתית, השיר החדש קובע בשמו ש"אנשים הם טובים" אבל בתוך השיר המשפט המלא והעצוב הוא "אני ממשיך להשלות את עצמי שאנשים הם טובים, שהם עושים כמיטב יכולתם". ו"Never Let Me Go" ממשיך את "Never Let Me Down Again".

כמו שקרה בארבעת האלבומים האחרונים, השירים הכי טובים באלבום היפה והלא אחיד הזה הם אלה שכתב גאהן. בעוד גור ממחזר, גאהן מצוי בשיאו ככותב שירים (כישרון שגילה בגיל מאוחר). "לפני שנטבע" שכתב הוא לא רק השיר היפה באלבום אלא גם המנון של התקופה, שבה - לא משנה באיזו פינה של כדור הארץ אתם מאזינים לאלבום הזה - הסנטימנט הזה בוודאי מציף וחונק.