נורית קריב. "שנים עבדתי בלקיים רצונות של אחרים. עכשיו אני יוצרת בדיוק מה שאני אוהבת" | צילום: דן פרץ
"בכלל לא ידעתי שאני מקימה מותג"
במשך שנים עובדת הסטייליסטית נורית קריב עם חברות המזון הגדולות במשק. שיתוף פעולה חד־פעמי עם אמן זכוכית התפתח למותג NU שבו היא יוצרת פריטים יחד עם אמנים מקומיים "הכי חשוב לי שמלאכת היד והסיפור של הפריט יעמדו במרכז"
האהבה לצבע, לחומר, לצורה, לאסתטיקה, היא חלק מהדנ"א של נורית קריב וניכרת בשפה הייחודית שלה כסטייליסטית מזון מובילה זה 30 שנה בארץ ובחו"ל, שבין השאר עובדת עם תנובה, סודהסטרים, טולמנס ושטראוס — ובשנה האחרונה במותג העיצוב שהשיקה NU שבו היא אוצרת פריטים שהיא יוצרת בשיתוף פעולה עם אמנים, יוצרים ובעלי מלאכה מקומיים — החל באמני זכוכית וקרמיקאים וכלה במעצבים גרפיים ומעצבים תעשייתיים על בסיס תפיסת עולם וחזון ויזואלי משותפים.
כילדה, היא מספרת, ציירה כל הזמן, ולדבריה, "מה שעניין אותי בעיקר היה שילובי הצבעים", שהפכו לשפה הוויזואלית שלה. היא גדלה בבית שדיבר עיצוב: אביה, רפי בלומנפלד, היה מעצב פנים נודע, שעיצב בין השאר את בית גיטה שרובר בירושלים ומבני ציבור רבים, לרבות קמפוס הר הצופים. "מגיל צעיר ידעתי לזהות כיסאות של מרסל ברויאר ולה קורבוזייה, ידעתי שהריפוד של הספה בסלון היה מבד של וויליאם מוריס", היא מספרת. "בזמן שכולם פה שמו קוצים בתרמילים של פגזים וחשבו שזה סטייל, ההורים שלי היו נוסעים לירושלים להביא זכוכית חברון וכלים ארמניים. גדלתי לתוך זה".
קריב (61) למדה עיצוב גרפי בבצלאל אבל עוד בלימודיה הבינה שלא תהיה מעצבת גרפית. הזיקה שלה לקראפט ולטקסטיל הובילה אותה, כשהיתה בת 30, לעבודה בכיתן, "שם נפתח בפניי העולם שאני אוהבת, לא זה של המחשב והדיוק והפונטים — פרחתי שם". יום אחד כשהצטרפה לצילומים של המותג, הבינה שיש לה יכולות סטיילינג. "באותה תקופה של ראשית שנות ה־90 תחום הסטיילינג היה בחיתוליו. נסענו לצילומים והיתה שם מיטת סוכנות עם סדין גומי וליד שמו כד חרס עם קוצים. הרגשתי צורך גדול להתערב ולתרום מהעולם שלי: נסעתי לשוק הפשפשים ושכרתי מיטות מעץ, כיתן היתה בשיא פריחתה והייתי במקום הנכון בזמן הנכון: נתנו לי תקציב לקטלוגים ולביתן בתערוכות בחו"ל".
העניין שלה באוכל הביא אותה במשך השנים לסטיילינג של אוכל, תחום שהיא עוסקת בו עד היום. אבל מאז ומתמיד, היא מודה, חלמה להקים מותג משלה, כזה שתוכל ליצור בו את האסתטיקה שלה במדויק, כפי שהיא רוצה. "הרבה פעמים הרגשתי שגם אם התפיסה שלי באה לידי ביטוי, עם המוצר המוגמר אני לא שלמה — או בגלל שהכניסו טקסט לא יפה, או שהפונט לא היה לטעמי, או שבחרו תמונות שלא הייתי בוחרת. אבל למדתי לְרַצּוֹת, להיות סוג של ספק שירותים ברמה גבוהה".
לקח זמן עד שהרעיון הבשיל לכדי מעשה. קריב מודה שתמיד ראתה עצמה כאשת עיצוב ולא כאשת שיווק. "הכי יפה ואיכותי זה גם מאוד יקר, ולא היה לי גב כלכלי". ההתחלה היתה, כמו כל דבר אצלה, אינטואיטיבית ואימפולסיבית. "המוצר הראשון היה מעמד זכוכית עם האמן אדם שלוי. לא ידעתי שלמותג יקראו NU, ולא ידעתי שאני בכלל מקימה מותג. התקשרתי לאדם, שעושה כלי זכוכית יפים, והצעתי שניפגש ונחשוב על משהו. חיברנו בין היצירה שלו לשילובי הצבעים שלי והתחלנו לגלגל סקיצות". את הדגמים הראשונים היפהפיים קריב פשוט העלתה לחשבון האינסטגרם הפרטי שלה וכתבה "הזמנות בפרטי". זה לא היה זול, אבל אנשים הזמינו.
מחירי הפריטים גבוהים יחסית (מפות החל ב־1,000 שקל, מעמדי הזכוכית ב־1,100שקל, וכדי מים ב־400 שקל). יותר קל וזול להזמין בלחיצת כפתור מסין או מזארה הום, אבל מה שמדריך את קריב הוא הכבוד למלאכות היד, הקראפט, הסיפור וההיסטוריה שמאחורי המוצר. כך, הכדים הראשונים שיצרה עם הקרמיקאי המוכשר גור ענבר, למשל, הם בהשראת כדים מקראיים; וחנוכיות מיוחדות במהדורה מוגבלת יצרה עם תמרה אפרת, שמתמחה בזיקה בין טכנולוגיה וקראפט וחקרה ויצרה בעצמה חימר שחור שאין בארץ. "כל פריט הוא וואן אוף א־קינד, ויש כל כך הרבה מאחורי הקלעים עד שהוא מוכן: חיפוש חומרים בלתי נלאה, בלאי, נסיעות ושעות על גבי שעות של הכנות. אני מרגישה שהמותג הזה הוא תהליך למידה אינסופית, שמאפשר לי לצמוח כמעצבת". מתוך כבוד למעצבים היא אינה עובדת בקונסיגנציה. "אני קונה קולקציות שלמות, כי מבחינתי קונסיגנציה היא מילה גסה. אני לא עושה לאמנים מה שאני לא רוצה שיעשו לי. כל הרעיון בשיתופי פעולה הוא שהיוצרים יהיו חופשיים ליצור, שיידעו בדיוק כמה כסף הם מקבלים — הסיכון הוא שלי.מעולם לא הייתי אדם עשיר, אבל תמיד אהבתי לקנות דברים בעלי ערך היסטורי, עם סיפור”. וזה גם קהל היעד שלה, היא מסכמת, "אנשים שיערכו את השולחן עם המפה והכלים, ויידעו שאני בחרתי ויש פה טאץ' של סטיילינג, של דברים שעובדים זה עם זה, שנעשו בעבודת יד מוקפדת בטכניקות מסורתיות".