שרה פון שוורצה | צילום: ריאן פרויס
"כולנו עוקדים כל הזמן את הילדים שלנו"
השחקנית שרה פון שוורצה מעידה שהסגרים בקורונה כמעט פגעו בשפיותה. כדי להקל על עצמה שיחקה בסדרות "טהרן" ו"ילדות סכסכניות", וגם כתבה וביימה את המחזה "העקדה", על הפער שנוצר בין דור ההורים לילדיהם, ש"אותם המגפה שברה פי ארבעה"
כשהשחקנית והבמאית שרה פון שוורצה גוללת את התמונות בטלפון הנייד שלה היא נזכרת בשנה וחצי הלא שגרתיות שעברו עליה. "אני חוזרת במנהרת הזמן ורואה את כל הדברים שעברתי, וזה מטורף". בין צילומים לסדרה "ילדות סכסכניות", להצגה "הבן" בתיאטרון הקאמרי שעלתה רגע לפני הסגר הראשון, היא הספיקה לביים את המונודרמה "יהודי לגמרי נורמלי" של צ'רלס לוינסקי בגרמניה דרך הזום. "ביימתי הפקה שלמה דרך הזום כשאני פה והשחקן שם. אחרי הסגרים הכל היה כבר מבושל, נסעתי לשם, העמדנו תאורה ווידאו בשבוע וההצגה עלתה לבמה".
"תיאטרון רזה", כך קוראים בגרמניה לז'אנר שנולד במגפה. "הם אמרו 'או.קיי. זה המצב כרגע, אנחנו נעשה הצגות שאפשר להופיע איתן בכל מיני מקומות: בחוץ, בפנים בכיתות’. משם בא לי הרעיון לעשות תיאטרון רזה גם כאן, וכך נולדה 'העקדה'. היא הילד קורונה שלי".
"העקדה" היא הצגה חדשה שכתבה וביימה ועולה השבוע (היום ומחר) בצוותא בהשתתפות ניסו כאביה וגיל סרי. המחזה מספר על שדרן רדיו גרוש בן 50 שמקבל במהלך השידור שיחת טלפון מבנו שרק התגייס שהופכת את עולמו. הדיאלוג חושף את הפחדים והבלבול של שניהם מול אתגרי הקורונה ותפיסת העולם השונה שלהם, ומעלה שאלות בנוגע לאופן שבו אנו צריכים לקבל את ילדינו, הורינו והשונה מאיתנו.
"הכל התחיל מנסיעה שלי עם ניסו להפגנה בבלפור. דיברנו והתברר ששני הילדים שלנו באותו מצב, ובעצם כל הדור הזה כך. הקורונה שברה אותנו, אבל אותם היא שברה פי ארבעה, כל היום מול הזום בבידוד חברתי בגיל שצריך חברה יותר מהכל".
פון שוורצה, 53, גרושה ואם לשלוש בנות מתגוררת ביפו. בעלה לשעבר אבי שכוי עיצב את התפאורה להצגה ובן זוגה איתמר לוריא עיצב את התאורה. "זו הפקה משפחתית", היא אומרת.
"צריכה לנהל את הפוסט־טראומה שלי"
פון שוורצה נולדה במינכן למשפחה גרמנית פרוטסטנטית. כשהיתה בת שנה וחצי עלו לישראל ועברו תהליך גיור. המשפחה חזרה בתשובה וניהלה אורח חיים דתי ובהמשך חזרה בשאלה. בבגרותה עסקה רבות במשבר הזהות שלה, בין השאר במחזה האוטוביוגרפי שכתבה "בין שני עולמות".
על ההצגה הנוכחית היא אומרת ש"מיתוס העקדה תמיד העסיק אותי. הורה עוקד את הילד שלו על מזבח האמונות שלו, אין מה לעשות. את מאמינה במשהו וכשאת יולדת ילד את מגדלת אותו על פי מה שאת מאמינה בו, מראש את עוקדת אותו, אף שהסבירות שהוא שונה ממך גבוהה. אני לא הייתי דומה להורים שלי ולא כל הילדות שלי דומות לי. נורא קשה לנו לקבל את זה. זה מאוד מעסיק אותי עכשיו כשהבנות גדלות וצריך לקבל את הבחירות שלהן".
את מרגישה שההורים שלך עקדו אותך?
"כן, על מזבח האמונה שלהם ובצורה טוטאלית. להחליף לי דת, מדינה ושפה ואז להכריח אותי להיות דתייה, זו עקדה למהדרין. כאמא הייתי חייבת להתמודד ולנהל את הפוסט־טראומה שלי כדי לא להשליך את כל החרדות על הבנות שלי, אחרת אני עוקדת אותן חזק. את חיה את חייך ומצרפת אליהם אנשים מדהימים שיש לך את כל הסיכוי להרוס אותם, אז תשתדלי כמה שפחות".
"ההורים שלי עקדו אותי על מזבח האמונה שלהם: להחליף לי דת, מדינה ושפה ואז להכריח אותי להיות דתייה, זו עקדה למהדרין"
על תהליך הכתיבה מספרת פון שוורצה שכשהיתה צעירה אהבה לפסול את כולם. ו"ככל שאני גדלה אני מבינה שהתפקיד שלי זה לגשר, לנסות להבין, אז יש משהו גם בלנסות להבין את הגבר הישראלי הזה, המאצ'ואיסט אולי, עם החן שלו, עם החטאים הקטנים, עם האהבה שלו לילד — לנסות לראות אותו ממקום חם ואוהב. ניסו ואני הבנו שאנחנו צריכים להתמודד עם המשבר שאנחנו והילדים שלנו עוברים. ההתמודדות של הדור הזה עם עולם שמתפרק, יחד עם רצון לשמר אצלם מחויבות למסגרות: תיכון, צבא, אוניברסיטה. הילד במחזה שואל את אבא 'למה אני צריך לעשות בגרות? למה ללכת לאוניברסיטה?' ולאב אין ממש תשובות. אני גדלתי על זה שההצגה חייבת להימשך, ופתאם את רואה שהיא לא, זו טלטלה ושחרור בו זמנית".
לדבריה ממופעים קודמים הקהל יוצא מאוד מרוגש ומחובר. "מבוגרים מבינים שהם חייבים לשחרר, צעירים אמרו לניסו שהוא גרם להם להבין את אבא שלהם. הם דמויות מאוד אנושיות, שמנסות להתמודד עם איזה מצב וזה מאפשר לצופים למצוא שם את עצמם. הילד הזה הוא קצת אני וקצת הילדה שלי וקצת הילדים שאני רואה סביבי".
"אני מתעקשת על הפקה נשית"
פון שוורצה שאבה השראה גם מסיפורים סביבה על ילדים שעזבו את בית הספר, ויתרו על בגרות. "הם לא למדו כלום בזום וזה נורא. לשמוע שם את המורים היה בשבילי אחד המשברים הגדולים: הם פשוט לא מעוררים עניין, האינטונציה שלהם משעממת". פון שוורצה מספרת שתקופת הסגרים היתה קשה גם לה. "בהתחלה היו לי תופעות של גמילה. אני רגילה לעמוד כמה פעמים בשבוע מול קהל ופתאם אין קהל. גיליתי המון חופש אחר, התחלתי לכתוב, ביימתי בזום, התחלתי לעשות ספורט. אבל החודשיים הראשונים היו שבר גדול עם התקפי חרדה, חששתי לשפיותי. אני לא הפסקתי לעבוד אף פעם ופתאום ההפסקה נכפתה עליי. זה כמו לעצור מישהו ב־200 קמ"ש ולהכניס אותו לאשרם".
בשנה האחרונה היא עבדה בלי הפסקה. בימים אלה היא מביימת את "אנה גלקתיה" בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, מלמדת בסמינר הקיבוצים, משחקת בשתי הצגות בהקאמרי ובעוד מספר חודשים תטוס לגרמניה לביים ולשחק ב"ציפורים", של ווג'די מועווד. היא הצטלמה לסרט "כביש הסרגל" של מיה דרייפוס ובטלוויזיה היא מגלמת את אמה של ליהי, גיבורת הסדרה "ילדות סכסכניות" ואת מרי נחמיאס, פרקליטת מחוז תל אביב ב"פמת"א". כעת היא גם מצטלמת לתפקיד ראשת המוסד לצדה של גלן קלוז בעונה השנייה של "טהרן" ובהמשך תחזור לדמותה של ויוויאן זגורי בעונה החדשה של "זגורי אימפריה".
"מאוד חשוב לי הפקות נשיות ומבחינה זו גם ב'כביש הסרגל', גם ב'ילדות סכסכניות' וגם ב'פמת"א' הכותבות הן נשים, וזה שימח אותי. גם בהקאמרי צירפו יותר נשים לצוות היוצרות בעונה הקרובה. כשלא מודעים ממשיכים בקו שאותו חייבים לשנות והנה זה קורה".