יופי, אז רגולציה לא עובדת כמו שצריך, הפתרון - לבטל אותה. מעניין אם היו אומרים אותו דבר על בתי חולים עם תמותה גבוהה, או על בית ספר עם אחוז נכשלים גבוה. רגולציה, כמו שראינו במשבר המשכנתאות, היא תנאי הכרחי לתפקוד תקין.

אמיר שהם מציע לסמוך על רגולציה כדי לפתור בעיות שנוצרות בשוק. אך כמו כל בירוקרטיה, גם הרגולטורים סובלים מנוקשות מובנית שאינה מאפשרת להם להתמודד עם הגמישות, התחכום והחדשנות של השוק. גם אין להם את הידע הפרטני בזמן האמת, כמו שיש למפוקחים על ידם, כך שהרגולטורים תמיד נלחמים את מלחמות העבר. לרגולציה יש גם מחיר העולה הרבה פעמים על התועלת שהיא מביאה. אז כן- לפעמים אין ברירה אלא להשתמש ברגולציה אולם היא חייבת להיות פשוטה ובסיסית כדי לתמוך בשקיפות ובתחרות אמת ולתגמל נורמות התנהגות ראויות ולהעניש התנהגות בלתי הוגנת. כי רק שקיפות ותחרות גורמים לאיזון בשוק ומסלקים גורמים מכשילים, יותר טוב מכל רגולציה.

ד"ר אמיר שהם מיטיב לבטא את הצורך החיוני בהתייעלות של המגזר הציבורי. רפורמות לייעול מגזר זה המלא בבזבוזים במיליארדים, במחדלים ובטרטור הציבור, הכרחיות במיוחד בימים של משבר. עם זאת במאמרו מציע ד"ר שהם, את הרגולציה כפתרון קסם- אלא שפתרון זה נוסה פעמים רבות ולא הצליח. על אף הכישלונות החוזרים ונשנים של הרגולטורים, אפילו המצוינים שבהם, כמו באנגליה ובארה"ב, וחרף הכישלון הקולוסאלי של הפיקוח הרגולטורי כדוגמת הפיקוח המתוחכם והעמוק על הבנקים בישראל, רבים אינם לומדים את הלקחים המורים שהרגולטורים, גם אם הם עצמאיים לכאורה, נתונים תמיד להשפעות פוליטיות ולשיקולי כוח מוסדיים, ולכן הם אינם מסוגלים לפקח על השוק ביעילות. על כל גוף רגולטורי יש השפעה פוליטית חזקה והשפעה זו אינה של הציבור אלא של בעלי אינטרסים. לכן תמיד תהיה בעיית אכיפה על גופים בעלי עצמה פוליטית כמו קרטל הבנקים, גופים המעסיקים לוביסטים בעלי השפעה גדולה על הכנסת ועל הרשויות האחרות. הכח פוליטי של הגופים המפוקחים מאפשר להם, על פי רוב, להתעלם מהרגולציה או לעצב אותה או לפרשן אותה כרצונם. לכן לא צריך לסמוך על הרגולציה שתסדיר כאילו את השוק, אלא על התחרות שהיא הרבה יותר אפקטיבית והוכיחה את עצמה פעמים רבות.