הטענה שלי היתה בדיוק על נושא הכתבה. טענתי היא שהרחבה של התקציב "נייקי סטייל" אינה מחוייבת המציאות בימינו (ראי הפוסט המקורי שלי), וראוי להתייחס לסוגיה הזו, לפני שמראים דוגמאות משנת 85. אני מסכים לגבי הטענה שלא צריך לקצץ תקציב באופן מיידי וללא מחשבה, אך גם הכיוון ההפוך לא יהפוך את מנהל השיווק לנייקי מס' 2 בהכרח. וכאן יש יתרון לעולם האון ליין כפי שציינתי, ולאפשרויות שהוא מציע

המאמר דיבר על היקף התקציב ולא על חלוקה שלו לאמצעי המדיה. הפואנטה היא שלא צריך לתופס טרמפ וישר לקצץ בתקציבים. אני מסכימה שיכול להיות שיש גם לחלק את התקציב אחרת אך המאמר לא עסק בזה ישירות. אני גם מסכימה עם זה שכדאי להפנות את תשומת ליבם של מנהלי הכספים וללמוד מנסיון עבר של חברות אחרות.

עכשיו רק נותר לשכנע את בעלי ההון ודעה לקרוא ולהפנים

הכתבה מייצגת גישה שכבר הפכה למסורת בקרב אנשי פרסום. השאלה המרכזית היא עד כמה הגישה המרחיבה תקפה בעידן האינטרנט. כיום ערוצי השיווק והפרסום מרובים ונרחבים הרבה יותר מאשר בשנת 1985. וכך עם אותו תקציב ניתן לשנות לחלוטין את כיוון הקמפיין. האם להשקיע יותר בפרסום און-ליין (שמביא ROI יותר מדויק וכללית הרבה יותר מדיד ממקביליו המסורתיים)? אולי בטלוויזיה (שהרי רוב העולם ישב מולה כאמצעי הזול ביותר לבידור - ומחירי הפסרום ירדו כפי שציינה אסנת)? לדעתי הרעיון ראוי להתייחסות מעט יותר מעמיקה.