השיח הציבורי של צפתיים ואוהביה של צפת, מעודד. אולי היפיפיה הנרדמת מזה שנים תתעורר סוף סוף בידי אוהביה. למרות העזובה, ההרס, הכאב, הכעס ולעתים היאוש, נותר עוד הרבה בצפת. למתהלך בין סמטאותיה נכונו מקומות קסומים מעבר לנקודות החורבן והלכלוך, ההולך ומתמעט יש לומר. יש אפילו התחדשות נעימה ומפתיעה בסמטת בית יוסף בדמות אנשים צעירים שהקימו גלריות חדשות, מסעדות קטנות ומקומות חבויים ונעימים לנוח ולנפוש. משפחת אונגר שהיוותה סמל למגיני צפת ומקור השראה לנחישות הצפתית שהגיעה לשיא בתש"ח, עשויה גם בימינו להביא להתעוררות חיובית למען העיר. הזכרונות שהועלו כאן, מצטרפים לאלה השמורים במוזיאון ובארכיון בית המאירי ובאתרים של משפחות ותיקות צפתיות, שמשמרות את האהבה לצפת כבר שנים. אולי יחד, בכוחות משותפים ובעזרת פלאי הטכנולוגיה והתקשורת, נסייע לעושים במלאכה ונהיה שותפים להתעוררות זו, בת ימינו.

"בית אונגר, צמוד ל"בית עבו" לא רק מבחינה פיזית חומרית אלא גם כזיכרון טרגי של אותו אירוע דמים ב- 13 באוגוסט 1936 . אבי, צבי עבו ז"ל (נספה ב-בתאונת דרכים) היה אז בן שש ובאותו לילה לן בבית עבו אצל סבו , הרב מאיר עבו ז"ל. על אף גילו הצעיר החוויה הנוראה הזו לא נשכחה ממנו לעולם. והוא סיפר, וגם רשם בזיכרונותיו, ששעה שהחלו היריות על הרובע הספרדי, בסמוך ל"בית עבו" , הסַב הישיש, מאיר עבו ז"ל, שהיה אז קרוב לגיל שבעים, נטל את מקלו ורצה לפרוץ החוצה לברר פשר היריות וזעקות השבר שבקעו בסמוך לבית, מ"בית אונגר". סבתו של אבי ואחותו החזיקו בו בכוח ומנעו אותו מלצאת לרחוב. הוא חירף וגידף את הערבים , נופף במקלו , הנשק היחידי שהיה ברשותו ואך בקושי הצליחו שתי הנשים לעצור בעדו מלהסתער לעבר הבית השכן. מצידו השני של "בית עבו" גָבַל עם מבנה אחר, "בית "כרסנטי", שבעליו השכירו אותו לאיזו הכשרה קיבוצית. חברי הקבוצה, צעירים וצעירות, הסתתרו בחדריהם המומים מקולות היירי הקרובים; אחדים מהם טיפסו חרש על הגג , שגבל עם מרפסת "בית עבו", וסבו של אבי צעק לעברם בזעם, "מה אתם מתחבאים..? צאו לעזרה, רוצחים כאן יהודים ..!" אך לשווא. "ששש...שקט , שקט..." , הם השיבו כמעט בלחש ונמלטו חזרה אל תוך הבית. כן, גם זה אירע באותו לילה ארור, וכך זה נמשך עד שהגיע סבי, רפאל עבו ז"ל, ובידו רובה ציד בעל שני קנים, כשהוא מסתנן לעבר "בית עבו" ממקום מגוריו במרכז העיר, דרך הסמטאות החשוכות, על אף ה"עוצר" שהטילו האנגלים בלילות על תושבי הרובע היהודי , כביכול, כדי "להגן" עליהם... (מי שהפר את ה"עוצר" ונתקל במשמרות המשטרה הבריטית, צפוי היה להיירות,ללא אזהרה). אלא שהיה זה כבר מאוחר מלהציל את משפחת אונגר האומללה, הרוצחים הנתעבים כבר הצליחו זה מכבר להימלט מהמקום .

שמחתי לקרוא שסןף סוף קם ראש עירייה בצפת ומונע הריסת בית היסטורי. אני מאד מקווה שרוח חדשה מנשבת בצפת ואט אט תוחזר עטרתה של העיר היפה הזו. בכל מקום בעולם היא היתה הופכת מזמן למוקד תיירותי שמושך המונים. אילן שוחט, הרם את הכפפה! ובהצלחה

עיריית צפת נתלים כל העת ברשימת המבנים לשימור ובהחלטת ועדת האדריכלים - מבנה אשר עונה להגדרה של מבנה לשימור לא חייב להיות ברשימה - זהו אקט טכני. אין אפשרות לצרף לרשימות את כל המבנים המוגדרים לשימור עקב התהליך המורכב. בצפת גם אין צורך מכיוון שכל מבנה בעיר העתיקה "אוטומטית" נחשב לשמור. העירייה יודעת זאת אך מנסה תחת מעטה של "נהלים חוקיים" לעבור על חוקי השימור. לגבי ועדת האדריכלים -מכיוון שהרכב הוועדה לא מקומית, יש צורך לצרף חומרי תיעוד ורקע היסטורי לכל תוכנית שמביאים לדיון.כמובן שבמקרה זה, אף אחד לא היה מודע לחשיבותהמבנה עקב הסתרת מידע ע"י מהנדס העיר. לגבי בית שלווה - בידי מכתב של מהנדס העיר המבקש אישור מהמועצה לשימור להריסת בית שלווה, כמובן שאישור כזה לא ניתן, אז במקביל כבודו אישור למנכ"ל המכללה להרוס ללא היתר שלנו את המבנה.העיר צפת - עיר ללא חוקים ונהלים....

לכל המגיבים, אכן, נעשו מעשים חמורים בצפת, בלתי הפיכים, מעשי הרס ללא תקנה. אך יחד עם זאת, יש לברך על אנשים כמו יוסי פלדמן העומד בראש מועצה שמעשיה מבורכים ברחבי הארץ כולה. יש לחזק את אנשיה, לסייע להם בכל דרך - בהתנדבות, בהתגייסות. די ללעג. מוטב להעיר כדי לתקן. יש לברך גם על ראשי עיר צעירים ונמרצים המתגייסים לתיקון מעשי קודמיהם - לעתיד משמר יותר את העבר. אז בואו יחד נחזק את הפועלים נכון, נבקר בצורה מועילה וכשצריך גם נתגייס למאבק. אני עושה זאת כבר למעלה מעשרים שנה ויכולה להעיד שמדי פעם רואים שכר בעמל של שנים. אל יאוש!

תגובתו של יוסי פלדמן מצחיקה אותי .הרי המועצה לשימור אתרים תחת פיקודו נתנה את אחד האישורים לראש העיריhה. אז אנא בדוק מר פלדמן את אנשיך בשטח שלכאורה הם הם שאישרו מעטמך המועצה שאתה עומד בראשה. דני