הכותבת מעלה נושא חשוב ביותר. ללא הקשר לרצונה, כביכול בפרסום. אילתור הינו תכונה טובה ואף חיונית. אולם אילתור זוהי יכולת ל"כיבוי שריפות". שהיתי בארה"ב למשך 7 שנים במהלכן סיימתי תואר דוקטור. אילתרתי רבות במהלך עבודתי ע"מ לפתור בעיות ולקדם חדשנות. אולם, ע"מ שדברים יתנהלו באופן מסודר תמיד נדרשתי לכתוב פרוטוקולים כך שההישג ישמר וישוחזר. עם אלתור ניתן להקים חומה, אבל לא ניתן לבנות מדינה ויותר מכך, להופכה לאימפריה.

אני בעל תואר ראשון, ומקצוע מבוקש ביותר בתחום הכספים. מאז סיום התואר הראשון, רבים מחברי המשיכו לתואר שני, ומיעוט שבמיעוט יצאו בפועל אל החיים העסקיים והלכה למעשה מימשו את עצמם בעולם העיסקי. לא כשכירים, אלא כעצמאים. אלו עם התואר השני אפילו לא נושפים בעורפי - הם שוקלים אם לעשות תואר שלישי על מנת להתמודד עם עמיתיהם שגם להם תואר שני, בעת שאני (ושותפי לדרך) רק משפרים את מצבנו הכלכלי - גם בימים קשים אלו. אז באמת, די למכור לנו סיפורים על תואר שני. בסיכומו של דבר העולם האמיתי נשאר כפי שהוא באמת - לקנות בזול, למכור ביוקר. זה נכון לגבי שירותים, מוצרים, רעיונות וכל דבר אחר. תלי תלים של מאמרים יכולים להיכתב, אך כל עוד לא תמצאו קונה לסחורה שלכם, ובמלים אחרות, כל עוד יש בשוק כל כך הרבה בעלי תואר שני (ובקרוב בעלי תואר שלישי), הערך שלכם יורד. בנוסף לזה, בואו נודה על האמת - התואר השני בסך הכל אמור להעמיק את מה שלמדתם בתואר הראשון. מה תלמדו עמוק יותר? הרי רובכם האקדמאים בתחום מנהל עסקים מגמגמים כשאני שואל מה פירוש בפשטות, של המילה "ריבית"... כמה תשובות שונות קיבלתי וכמה חיוכים עגומים אני סופג כשאני מתקן ואומר "ריבית היא המחיר של הכסף,והיא מגלמת בתוכה כך וכך וכך...". מה שווה תואר שני, שלישי וחמישי אם לא עומד מאחוריו משהו מקורי? הרי כל האקדמיות כמעט מוכרות את אותו התוצר: תוכי מעונב.