סלחו לי על הקלישאה, אבל מתחת לפני השטח יש חומרים חדשניים ומופלאים. מוזיקלית, השנים האחרונות כל כך עשירות ביצירה מקורית, שאני באמת לא מבין על איזה קיפאון או מיחזור נרמז כאן.

נראה לי שהכותב לא כל כך סגור על משמעות המושג "חומת אש". כלומר, שניכם לא כל כך מבינים את הטכנולוגיה, אבל מרדוק לפחות מרוויח ממנה הרבה כסף.

כמו שסיפור הפרברים הוא רימייק של רומיאו ויוליה, פחות או יותר ואנחנו לא אמורים לשכוח את רומיאו ויוליה. או את מוצארט או את דה וינצ'י. אבל לא חייבים לשמור את הזיכרון של כל יצירה שולית שכל אחד פרסם בבמה חדשה או במייספייס, או אפילו באיזה עיתון שכוח אל. פחות או יותר כמו שהיה במהלך עידן הדפוס - יש תיעוד, אבל שפוי.

שנרשמו כאנשים מטהרן? זו מטודה כל כך טיפשית. א. לא כל אחד מאירן חייב לרצות להירשם ככזה. אני אתן אפילו ניחוש פרוע ואגיד שהרוב המוחלט לא נרשם כאירני ואפילו אולי השתמש בTOR. אנשים לא רוצים בעיות וזו הדרך הכי בטוחה. מה גם שיש סתם עצלנים, כמוני, שאף פעם לא נרשם כישראלי. ב. איך הם הסיקו על כמות האוכלוסיה שמושפעת מטוויטר? האם הם חילקו את כמות המשתמשים בכל אוכלוסית איראן? אם אני לא טועה רוב איראן היא עדיין כפרית, ובימלא הם לא משתתפים בכל מיני מהפכות. צריך היה לבדוק ביחס לעירוניים. ובכלל מי אמר שחשבון אחד לא מספיק ללפחות 10 אנשים? ז"א, 'ציר' אחד משתמש בטוויטר ומשפיע או מפקד על השאר. בקיצור, מחקר אידיוטי.

הודה שללא שמיעה אינטנסיבית של מאות יוצרים לא היה מגיע לפסגות אליהן העפיל בסופו של דבר. משהו לחשוב עליו בהקשר הזה. That was how I was exposed to almost all of the music that I love to this day, and still that’s the easiest way to find really obscure stuff,” he told the BBC. “I’ve discovered so much music through that medium. That will be true of any artist my age, absolutely

אז מה, אנחנו נפעל לשכחה יזומה של תגליות העבר בשביל שנוכל לגלות אותן מחדש? מה הערך של להמציא ולמחוק ולהמציא ולמחוק שוב? התוצאה הסופית היא עדיין עקרות תרבותית שלא מתפתחת. אם אנחנו זוכרים ושומרים אז אולי כבר אי אפשר יהיה לעשות מוזיקה כמו שעשו פעם, אבל אפשר יהיה לבנות על זה. אפשר יהיה להשתמש במוזיקה ההיא בשביל ליצור סרטים, או משחקים, או מה שלא תהיה האמנות הפופולרית הדומיננטית בעתיד. וזה גם רק אם אני מקבל את הטענה שהמוזיקה תגיע למיצוי. גם אם אי אפשר יהיה יותר לחדש במוזיקה, עדיין המוזיקה הזו משרתת מטרה.

הקישור הנכון הוא זה - http://www.baen.com/chapters/W200011/0671319744___1.htm הסיפור קיים גם בעברית, אבל לדעתי רק בדפוס.

יש סיפור קצר נהדר בשם פילים עגומים ( http://www.shamad-orlan.co.il/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=1541457 ), שבו אלמנתו של מלחין שהתאבד מסבירה כמה הזכרון של כל יצירה שאי פעם נוצרה מדכא אותנו מליצור שוב. זכויות יוצרים יש לשמור במשך תקופה מוגבלת, היא אומרת (ואולי כל חיי המחבר ועוד שבעים שנה זה יותר מדי), ואחר כך למחוק אותן מההארד דיסק הקולקטיבי. אחרת מהר מאוד נגלה שאין יותר דברים מקוריים - כל רעיון כבר עלה פעם בהקשר אחר, כל נאום הוא פראפרזה על נאום אחר, כל טוויסט בלחן הוא רימייק של טוויסט אחר. המרחב של האמנות האנושית - מספר הקומבינציות של צלילים נשמעים שלא יוצרים סתם רעש, היא מגדירה את זה - הוא רחב, אבל לא אינסופי. עם מאות אלפי אמנים ועשרות מיליוני אמנים חובבים בכל זמן נתון, ועם תיעוד כל כך מוחלט של כל מה שהם עשו, אנחנו ממלאים את המרחב הזה בהתמדה....