I know the ups and downs of being a third culture kid I lmoved 6 times in my life to different countries It is hard but it also as its positives

ובחיי הבוגרים (אני בן 22), מצאתי את עצמי מסתדר יותר טוב בחו"ל, במקומות שאני לא מכיר, מאשר בחיי הבוגרים בישראל. כאשר אני לא מכיר כאן אנשים כל כך, והבעיה שלי להתחבר כאן עם אנשים חדשים ברמה של חבריי ילדות כל כך קשה עבורי רק בגלל שאני כל כך ישראלי וכבר די מחובר למקום. אני מקבל על זה מהמורות מאמי שקוראת לי סנוב, אבל אני פשוט לא מצליח להתחבר לאנשים כאן וליצור כאן קשרים של חברויות, עצם זה שאני חי כאן וגרתי כל חיי כאן. אבל בחו"ל מקום שאני יכול להגיע אליו מעכשיו לעכשיו אני מרגיש בטוח בעצמי, נוח לי להכיר אנשים, להיות פתוח יותר, להשתלב טוב יותר. והכי מצחיק שהסיבה היחידה שגרמה לי את זה, זה מעבר דירה מלפני 4 שנים בתוך ישראל. יש לי קשיי הסתגלות בתוך המדינה שלי :(

לחלק לא קטן מהבדרנים/שחקנים ביוגרפיה של ילדים למשפחות נודדות (לדוגמה בנים של אנשי צבא/צי בארה"ב) והם מציינים תמיד את הצורך להקלט מהר בחברות שונות (וחברת הילדים היא לא קלה בכלל) כמה שפיתח אצלם את כישורי הבידור/הקומדיה.

עד כמה שאני יודע, כמעט כל ילד מתבגר, חווה קשיים נפשים כלשהם בשלב זה או אחר בתהליך ההתבגרות ובעצמות שונות, זה חלק מתהליך ההתבגרות וזה לא משנה עם זה קורה בגלל חזרה לארץ או כל סיבה אחרת. כמו שזה מגיע ככה זה עובר. חוץ מזה, כהורה שנמצא עם המשפחה בריילוקשיין, אני יכול להעיד שכל פעם מחדש שאני מגיע לחופשות בארץ ושם את הילדים בגן, אני נדהם מחדש מעוצמות החינוך הבינוניות שמעניקים לילדים, מהרדידות ומחוסר הסבלנות. ולכן לדעתי, מספר שנים בחו"ל לילדים הינו רווח נקי שילווה אותם כל החיים גם במחיר הקטן (אם קיים) שמצויין בכתבה.