יש קישור ממומן בצד הדף בנוסח: "טיפול חדשני באלצהיימר - מאושר משרד הבריאות לחולים בשלבים התחלתיים"...

אני חושבת שאתה נותן תשובה לשאלה אחרת שמסבירה איך אנחנו שוכחים דברים בכללי. אבל הכתבה מספרת על סוג אחד של השיכחה שזה כשאנחנו חצי זוכרים וחצי שוכחים. לפי בלדד זה לא סתם זיכרון חלש יותר אלא זיכרות חלקי. זו תופעה מאד מסוימת ולא סתם שיכחה רגילה.

תרשו לי להציג תאוריה אחרת לתופעת הזיכרון שקראתי לא מזמן בספר של דיפאק צופרה. ובכן אתם בטח מכירים מעולם המחשבים את איכסון הענן,שבו כל בעל מחשב מאחסן את הקבצים שלו, מסמכים, תמונות וכדומה .לא על ההארד דיסק המקומי אלא בשרתים מרכזיים עולמיים כמו השרתים של גוגל. באותו אופן פועל הזיכרון האנושי.רק במקום השרתים של גוגל יש את השדה הלא מקומי. תחשבו לרגע על פרח השושנה.לכולנו יש זיכרון איך זה נראה אבל כל עוד אני לא חושב על שושנה, איפה הייתה מאוכסנת התמונה הזאת כל הזמן. הלא אין לה נפח משקל או מסה. התשובה אי שם באחסון ענן בשדה הלא מקומי. ההסבר תמציתי ומרוכז אבל אני מקווה שפתחתי חלון מחשבה.

תנשום עמוק ותגיד לעצמך שבקטנה שאתה לא זוכר, זה לא כזה חשוב (דימיון מודרך להרגעה עצמית) באותה השנייה את תיזכר.. שמתי לב שהלחץ להיזכר מקשה מאוד על הזיכרון וכל מה שצריך זה לא לקחת את זה כל כך קשה ששכחת..

אני, למשל, מרגישה בשנים האחרונות, שהזכרון שלי הולך ומיטשטש ומילים "נעלמות" לי יותר ויותר. לפעמים אני נזכרת בהן ולפעמים אני אפילו כבר לא זוכרת שחיפשתי אותן. למה התופעה הזו מתרחשת ולמה היא מחמירה?

נולדתי באלף הלא נכון, הייתי צריך להיוולד עוד אלף - אלפיים שנה, כשכבר ימצאו את התשובות לכל השאלות, ואם לא אדע משהו כל מה שאצטרך זה בלדד או אינציקלופדיה.

בניגוד למחשב, שבו הזכרון ממוען addressable memory ולכל פריט יש כתובת מדויקת משם אפשר לשלוף אותו, המוח האנושי עובד לפי זכרון אסוציאטיבי - לפי מודל (אני מדגיש, מודל - זה לא הסבר מדויק, ויש תאוריות נוגדות) של רשת נוירונים, כל נוירון למעשה מתעורר ומגיב לפי שכניו. כך שאם אתה חושב על "לבן" יתעוררו בך גם דברים לבנים כמו חלב , שלג, ומה לא (דוגמה מצוינת - מה שותה הפרה? רב האנשים יענו מיד חלב). נוירון צריך סף גירוי מסוים, ורק אז הוא פועל חיזוק למודל זה נצפה מעשית, במה שנקרא Jennifer Anniston Neuron - מדענים ראו שכשנחקרים צפו בתמונות של סלבריטיז, התעוררו להם נוירונים ספציפים במוח. רואים את אותה התופעה גם אצל אנשים בעת שהם צופים בסרט, שומעים מוזיקה, וכו'. לכן, ההסבר לעיל של השוחי היקר (שאגב, אני חולה על הטור שלו וקורא אותו מארצות ניכר) דווקא אינו מפורט כבדרך כלל, ולא מדויק. המודל האסוציאטיבי הוא הסבר יותר מקובל, וגם מסביר למה יש את "קצה הלשון". כשנוירונים אינם מגורים, הסינפסות (קישורים שלהם) דועכות - ולאט לאט אנו שוכחים. כשאנחנו נזכרים במשהו, לא משנה כמה עמום, הסינפסות מתחזקות. אסוציאציות חזקות הן כאלה שעובדות הרבה. חלשות, דורשות מאיתנו לחשוב ולהתרכז. אפשר לחשוב על ריכוז כעל חיפוש מאומץ, שעובר דרך סינפסות חלשות במיוחד - אבל לפעמים מעלה בדיוק את התוצאה שחפשנו. אגב, אם לא היינו שוכחים, היינו מתים. ההסבר האבולוציוני האפשרי הוא, שמהירות האחזור recall שלנו היתה צונחת עד כדי כך שאם היינו נתקלים, נניח, בנמר, היינו צריכים לעצור לחשוב אם הוא בנגלי או אסיאתי, ומזמן היינו נטרפים.

האמת שזאת תהיה אחלה מתנה לאנשים שפחות מכירים את כלכליסט

במקרים מסויימים כאשר המרכיב העיקרי של הזיכרון אינו נשען על אופיו המילולי (כמו למשל זיכרון של איפה הונחו המפתחות של הרכב), ניסיון להיזכר אינו מתבסס על חשיבה אלא על רמזים מרחביים בסביבה- ואז הליכה לכיוון הדלת עלולה להוות רמז יעיל יותר מאשר היזכרות מאומצת. כמו כן, ידוע שבכל מה שקשור לזיכרון לא רגשיים, סטרס מפריע לשליפה מהזיכרון. ברגע שמוצאים פתרון חלופי לבעיה (למשל, מתקשרים להזמין מונית), פוחת הסטרס, והזכרון עובר למודעות..