פקידה אפרורית וחסרת מעוף, ובעיקר חצופה

בגן של הבת שלי היה ילד שאהב לאמץ לעצמו דמויות ולהתחפש, היא אימץ לעצמו שם ולא היה מוכן שיקראו לו בשמו האמיתי. לבי"ס הוא עוד היה מתחפש. את השם החליפו לו בת.ז. לכינוי שהמציא לעצמו. לכתה ז' הוא כבר לא עלה. בן 23 עדיין מ(ת)חפש. ההורים החייכנים והמרוצים כבר מזמן שכחו חיוך מהו.

רבות מהמצאות הגדולות בהסטוריה של המדע ובכלל התחילו בחלומות של אנשים שנתפשו כהוזים, הזויים ולא מחוברים. בספר " ההרצאה האחרונה" מספר הכותב שבזכות הוריו שאפשרו, תמכו, צדדו וסייעו להגשים את חלומותיו הוא הפך לאדם בטוח, חולם ומשיג. אני מעריכה את הנכונות, אורך הרוח והיכולת שלכם לזרום עם הילד ולאפשר לו לדמיין, לחלום, להזדהות, להיות ולהתפתח. בקריאה ראשונה הרגשתי בקרת פנימית כלפי הגננת החוסמת, במחשבה שנייה, הורים צריכים לשאול את עצמם איזה מסר הם רוצים להעביר לילד האם כללים והסדרים חברתיים שנקבעים על ידי הסמכות הם המלצה או מחוייבות הכוללת אתנו והמחייבת אותנו? אפשר וחשוב לשתף פעולה עם ילד(כל עוד זה עולה בקנה אחד עם הרציונאל של הוריו) ואולי וחשוב גם ללמד אותו להכיר בחוקי המסגרת , להשתלב ולהסתגל אליהם? הבנתי שנושא זה שמור למחשבה לפוסט הבא. המשיכו להינות מהבן, ישר כוח!! עינת גבע, מכון אדלר.

הגננת של הבן שלי קראה לי כשהוא היה בן 3 ואמרה לי שהיא מבקשת שהוא יפסיק להגיע לגן עם מכנסיים כתומים וחולצה סגולה. אמרתי לה שהילד בוחר לבד מהארון את מה שהוא רוצה ללבוש וכנראה זה מה שהוא רוצה ואני לא מתכוונת להתערב לו. אז היא אמרה שהוא לא יודע לגזור. אמרתי לה שזה עדיין לא הגיל הנכון ובכלל באיזו יד היא נותנת לו את המספריים? היא ענתה לי ביד ימין כמובן. אמרתי לה: הילד שמאלי. היא ענתה לי: זה ישתנה לו. היום הוא (עדיין) שמאלי, תלמיד מצטיין בתיכון שכבר התקבל לסיירת מובחרת בצבא. בקיצור, אל תתנו לגננות לדכא לכם את הילדים.

ד"ש, גליה ש

נשמע יוצא דופן ומרגש מצידכם. צריך הרבה כוח ללכת עם החלומות ועם השינויים של הילד, גבולות שמים לדעתי, כאשר זה מפריע לחיינו אנו - הגבולות הם של ההורים, לא של הילד, וכל עוד יש בכוחכם ללכת איתו לאיזורי אי הנוחות ולהנות מכך לעיתים - יישר כוח. אפשר ללמוד מכם. תודה על השיתוף