מה רע בעובדה שהאמנות הפכה להיות ענף צרכני, שמתנהל כמו שוק ההון: הכל נקבע על פי היצע וביקוש? מה פסול בכל שמה שמכתיב את המחיר הוא לא החשיפה בתערוכות והוותק, כבעבר, אלא דווקא אומדני המחיר של העבודה בעתיד? אז מה אם התחזיות לעתיד גורמות כביכול ל"חוסר הפרופורציה במחירים שמבוסס על היכולת שלנו לראות באופן מדויק את העתיד: למי איכפת המצב בו יש התיחסות אל אמן מחדש ומבטיח, כמו אל סטארט־אפ, אמן כזה הוא הבטחה לעתיד לעומת אמני דור הביניים שיש להם מחיר טוב בהווה, אבל הם שייכים לעבר"? למה רק מעט גלריות נוקטות בגישה של התמקדת בקידום ובמכירת עבודות של אמנים בינלאומיים חדשים בשוק. מדוע לא לטפח אמונה בעתיד טוב יותר? "הקונה בעצם משלם פרימיום על האפשרות ששווי העבודות עכשוויות יהיה בעוד 20 שנה גבוה יותר ממה שנקבע בשוק לאמן חשוב נוכחי". למי שאיננו אוהב את ההשוואה לסטרטאפ אז אולי נגדיר: רכישת יצירת אמנות עכשווית וחדשנית = בציר משובח, שיבשיל בעתיד כמו יין יקר ערך? אמן מחדש שמגבש ג'אנר משלו הוא אמן מבטיח, כמו סטארט-אפ, הוא הבטחה עתידית! ========================================================= מקסים בעיניי להתייחס ליצירה האמנותית כאל סטארט-אפ שהוא אומנם הבטחה לעתיד אבל מקרין יכולות לחדש לרגש להסעיר להתריס ולא חזרה על שטנצים שכבר הצליחו... הלוואי שעולם האמנות היה מצליח לאמץ מודלים מעולם ההייטאק שבו השקעה של כישרון ויכולות המצאה וראית מציאות נכונה לפעמים עם הרבה חוכמה מעשית וסיעור מוחות - מניבה תוצאות ריווחיות ואקסיט במיליוני דולרים...

ערכה של יצירת אמנות מעולה אינו מחירה - אלא החוויה המשמעותית והחיים החדשים שהיא נוסכת בצופה. הקונה החכם משלם לאמן לא רק כדי לקבל גישה בלעדית ליצירה, אלא גם כדי שהאמן יוכל לחיות ולהמשיך ליצור. ניתן וכדאי לראות עסקאות כנתינה-הדדית. 

כייף לקרוא את הכתבות של דנה גילרמן, ברוכה הבאה לכתיבה בחזרה. מלא ידע והבנה וקישורים מעניינים

הייתי בתערוכה האחרונה ואני יכולה לספור על כף יד אחת את היצירות שיכולתי לקרוא להן אמנות. השאר היה כל מיני גימיקים וקשקושים מביכים, שבכלל לא מתקשרים עם הקהל. אולי אלה כל מיני עיצובי טקטורות וצבע, אבל לא אמנות. מישהו כאילו צחק עלינו. בנוגע לאמנות מודרנית, הבעיה היא שאנשים רוצים להרגיש שהם אנשי העולם הגדול - אינטילגנטים ומתוחכמים, כשלמעשה הם מתפעלים מקקפוניה לא נורמלית והם לא מבינים שמישהו מנצל את זה ודוחף את היד שלו עמוק לתוך הכיס שלהם. בשלב מסויים אתה תוהה אם מטף הכיבוי שבצד הגלריה הוא "יצירת אמנות", רק שלא, הוא פשוט מטף כיבוי. אני מאמינה שהאמנות המודרנית האמיתית נמצאת באינטרנט וערכה שווה עבור כולנו. אם מדברים על אמנות טובה מחוץ לרשת אזי זוהי האמנות הקלאסית., זו שמתקשרת בסמלים אוניברסליים עבור האנושות כולה.

סופסופ מישהו מעז לטפל בנושא שהיה עד עתה לוט בערפל

אפשר לעשות אמנות טובה בפורמטים קטנים בלי להתאמץ ובלי להשקיע הרבה זמן עבודה וחומרים. או לעשות צילום ב-5 העתקים במסגור בורגני, הדימויים בכתבה מציגים בדיוק את הכוון.

איפה האמנים חיים אם לא במרכז? בקושי שכירות ואוכל זה מכסה. מה זה 1000 דולר? נו באמת. להיות אמן היום זה להיות אמן בלילה ובסופ"ש. אחרי הרבה הרבה שעות של התפרנסות בחוץ. לכן המחירים עולים בהדרגה.נמאס לאמנים להיות פרייארים, קונים אותם היום בזול ועוד שנתיים פי 5. אנשים שרוכשים אמנות ראוי שיתמכו באמן. ויפרגנו לו.ולא,לא אחרי מותו הטראגי !!!

ואן גוך דווקא למד גם בסטודיו של מאסטר ואחר כך גם באקדמיה, כלומר המקבילה לשני תארים, כמו רוב האמנים שקדמו לו... מצד שני, לפני שיטת הגלריות ואחרי שיטת הפטרונות נאלץ להסתמך על תמיכה כלכלית ממשפחתו, לחיות בתסכול, חוסר הכרה וחשיפה ועוני, חיים קצרים שנגמרו לא טוב. חבל שתמיד נצמדים לסיפור הרומנטי והלא מייצג הזה כמודל אידיאלי לאמן.

עושה רושם ששוק האמנות הישראלי נתון באנדרלמוסיה גמורה, ללא הגיון, ללא מקצועיות - זה לא יכול לעבוד לטווח הרחוק.

ההבדל בין יריד צבע טרי לגלריה שלוש זה החלק שמגיע לאמן, הורדת המחירים בגלריה היא על חשבון האמן, שמימלא לרוב די עני. היריד לעומת זאת תומך באמנים ורוב הכסף מגיע לאמן. לא ברור מה הקשר בין תאר ראשון או שני למחירים, מסחר בתארים על חשבון כיס האמן. היצירה צריכה להמדד בפני עצמה, ללא כל קשר לתאר. לידעת מר תירוש.

וכל מי שבא ועמד מול הציור היה מתאר ומסביר לחבר שלו שזו יצירה מעולם אחר היום ציר לוקח מכחול נותן יריקה על הבד זורק צבע משתין עליו שם אותו בתנור קונה עץ ישן משוק הפישפשים ויאלה אודרוב טודורוב דופק מחיר וכל הפלצנים שכבר בנו להם יקב בבית והאפצץ עומד להם בחיך זורקים את הכסף בגלריות

לא צריך מעבר לזה.