אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
קראו עוד סגור

אמריקה, מסע פרידה

136 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

פרסם תגובה בטל
136.
תיאור מרגש ונראה כמו משל על בן שנפל לבור החזרה בתשובה
אם הייתי מחליף את "אמריקה" ב"עולם החרדי" ואת תיאור המפגש התרבותי. מצע החלומות של בנך וההתרחקות הלא מודעת שלו מהחלום והתרבות שלך כאב ששיחק במגרש קולנוע אורלי - הייתי מקבל נמשל מדהים. על אנשים שהולכים לאיבוד ומנגד על הורים שלא יודעים לנתק בין האידאל שלהם לזה שאולי ראוי לילדם. אמירות חביבות ונונשלנטיות על גירושין, לא ריככו במאום את הכאב שלדעתי אתה (ואולי גרושתך) חש ויחד איתך אני למול הבקע שהולך ונפער. אני יליד ישראל לא חשבתי ולא חושב לעזוב. גם לי יש אח שירד לאמריקה לפני שנים. השניות הזו שהם שם - אבל כאן. שהם צריכים להתנהג, לחשוב, לאהוב, להתחשב, לתרום, לפחד, להצטער, לתת דין וחשבון וכו' על היותם ישראלים לשעבר. הביא את ילדיהם לחיים מאד מסובכים. הדרך הנכונה היא לדעתי לתת לילדים שם להתפתח בסביבה שלהם באופן הכי טבעי. הפנטזיה של הוריהם לא רלוונטית.
נתניו | 27.08.12
133.
תגובה לכתבה של אמיר
בתחילה חשתי כאב והלב שלי מפתח ורצה לחבק -אבא כואב. בהמשך הכתבה הרגשתי שדברים יוצאים מעט מהקשרם ונוטים לאבד את העיקר. מאוד הפריע לי שנכתב שזאת פרידה... זהו בנך בשר ודם. גם במרחק כה עצום ניתן להיות בקשר ותודה לאל על העולם המתקדם שלנו בביצוע שיחות ווידאו קונפרס ... נכון זהו לא מצב אידאלי אך בהחלט פתרון הולם להדק את הקשר ולהיות שם בשביל הבן שלך אבא גם משלט רחוק... אני לא חושבת שניתן לאבד קשר ועוד מבנך בגלל תרבות שונה... אלו הם חייו באם תרצה ההתעניינות שלך בו בתקשורת טובה שזמינה כמעט ביום יום תהדק את הקשר ותגרום רצון להמשכיות . אני מכירה מקרוב סיפור מרגש דומה מאוד לשלך, רק שמקרה של האבא שאני מכירה , האב פעיל עד מאוד בחייו של הבן והוא השקיע המון כדי לקבל את התמורה לעבודתו המושקעת ואני חייבת לציין שמצד גרושתו היה שיתוף פעולה מדהים שעזר ותרם . ההשקעה שלו תרמה המון לקשר והיום לאחר כמעט 11 שנה הבן(כבר בן 16...) מתקשר עם אביו באופן טבעי , חולקים יחדיו חוויות והם איש הסוד של רעהו, הם מתראים 3 פעמים בשנה לכל הפחות , האבא דאג לשמור על קשר הדוק וטוב גם עם שאר משפחתו.. הסבא והסבתא והדודים, אז נכון שהאבא לא יכל להיות בכל אסיפת הורים או משחק חשוב , אבל הבן שלו יודע שיש לו אבא שהוא חלק מחייו ושאבא שלו אוהב אותו ותומך בו, הוא לעולם לא וויתר עליו והמרחק הפך להיות כה קטן , שהנושא הזה אפילו לא מוזכר. הדברים הם כמו שהם השאלה איך אנחנו עושים אותם , מכוערים וכואבים או לומדים להפיק מזה את המיטב. אני מאחלת לך הצלחה ושתגיע עם עצמך למקום שלם יותר על מנת שתוכל להקנות לבנך את הבטחון שלו הוא זקוק. באהבה.
אורית גבע | 24.05.12
132.
נאיבית? אולי
אולי אני נאיבית, אבל עם כ"כ הרבה מזדהים ותומכים, האם אי אפשר "ליבא" קצת מהיפה שבאמריקה לישראל? הרי המגיבים פה ועוד רבים שלא מגיבים כמהים לחיות בישראל, אבל חיים קצת יותר שלווים ופחות אלימים, עם יותר נימוס ופחות חוסר סבלנות וסובלנות. כל מי שעשה את המעבר וחווה את הטוב שבאמריקה יכול להיות מעין שגריר של רצון טוב, לא להחליף חלילה את ישראל באמריקה, בכל מקרה אין סיכוי, אבל לפחות ליבוא ולשמר את מה שנלמד שם, כדי שיהיה לנו קצת יותר נעים לחיות בישראל.
זמנית באמריקה | 23.05.12
131.
what are u selling? there is great life here... i live here 20 years
ho ye i did try to live in israel 3 times, i have 4 kids and every time got to the point of having no place to go, no money and no future... i am only hi school educated, i speek 5 languages and i can do just about everything, but no hi tec (there goes the big money) well anyway, the US is very rewording you work and you get places, i dont like to feel like " that life is hard" life is not and i dont have to struggle here. i live comfortably. be happy and content where u r. the dali lama said " people are so busy in the future they forget to live in the present" god bless oh ye if you dont like it here dont come here, this country is the best place to live.
ori | 18.05.12
130.
Please!!!!
I have lived in NY for the last 30 years. I married my wife, which I met in the army, in Israel. I have a girl and a boy, which were born here NY. I visit Israel every couple of years to see if there is a reason to return. I am sorry, but every time I visiting my homeland I fill I don’t belong there anymore. There is no sense of purpose for this country anymore. There is no love for the country. For the most part It is all about money over there. There is not compassion and love. Not on TV, not in the press, not on the street and even between families. The politicians have no interest to protect the country. They protect their seats and their salaries. Religion in Israel is bankrupt and corrupt. I fill I can have a better Jewish life here in NY than in Israel. I fill I can be better Israeli and more patriotic here in NY. Most Israelis do not want a Jewish state. They really don’t care. So as Jewish and Israeli I fill better here (NY). I hope for my children sake and my grandchildren sake and of course for all of us that the situation will change one day. I would like to add that I know that my fillings are very subjective and not necessarily the filling of most Israelis. But I hear more and more people around me here and in Israel fill like that. All the best.
Uri | 17.05.12
128.
תגובה למגיבים
מאוד נהניתי מהכתבה, ואני מצדיע לאמיר זיו על כתיבה מרגשת. יש לי תובנה לגבי חלק ניכר מהתגובות פה, בעיקר של ישראלים שחיים/חוזרים מחו"ל. הרבה מדברים על חשיבות הזהות היהודית/ישראלית/ציונית, ולי זה פשוט מוזר. הרי לזהות הזאת אין שום קיום מחוץ לתודעה שלכם, שעוצבה ע"י ההורים והסביבה. זה שאנשים לא מסוגלים להבין שה"חשיבות" הזאת זה תוצר של החינוך שלהם, לא של שום דבר מוחשי ואובייקטיבי, זה פשוט מפליא. "אנחנו רוצים לחזור כי טוב פה מדי", זה נשמע כמו בדיחה. למה שמישהו ירצה שלא יהיה לא טוב? בגלל שהוא התרגל למשהו לא טוב וקשה לו להיפרד? האם עדיף לחיות בארה"ב או בישראל זה עניין אינדיבידואלי, אבל לא לרצות לחיות במקום שטוב לך בו בגלל שהילדים יאבדו את הזהות הישראלית או הציונית זה פשוט תסביך של אנשים עם מודעות עצמית לא מספיק מפותחת. זהות לאומית מוחדרת ע"י הסביבה, ואין לה קיום או חשיבות מחוץ למה שאתם נותנים לה. אז אל תתנו.
 | 16.05.12
127.
חוזרת לארץ כי טוב פה מידי
אמיר היקר, ליבי איתך. התרגשתי,בכיתי,הזדהיתי. אני חוזרת לארץ עם משפחתי, אחרי שנתיים בקנדה, כי טוב פה מידי. הכל שקט,רגוע,קל,נעים,מפנק,ירוק ורך. זה לא גן עדן פה אבל ביחס לארץ, בהחלט כן. הכתבה שלך ריגשה אותי, הזדהיתי עם המון דברים, אני חווה אותם פה מידי יום. בני בן ה-12 מתקשה כבר עכשיו לחזור לארץ. מעיניו הלא מנוסות, הוא רוצה להישאר בגלל הסקי,ההוקי,הבייסבול והטיולים. או שאלו עיננו הצרות, והוא המפוקח שמבין - אלו החיים. אני מרגישה שאם נישאר פה עוד שנה אחת יותר, הוא לא יסכים לחזור, או שתמיד ישאף לחזור לקנדה ויממש זאת בעתיד, כפי שאני רואה שילדיי חבריי שחזרו לארץ, עשו ומתכננים לעשות. אכן, ניסינו,נהננו,ואנו חוזרים עם שק תובנות וחוויות. אני מציעה לך להלחם בעדינות ולהחזיר אותו לחיק אחיו בארץ, וכמובן חבריו, משפחתו המורחבת ואתה - אביו. אני בטוחה שזה קשה עד בלתי אפשרי, אך הנתק מאחיו וממך ומהארץ, לעניות דעתי, בלתי סביל. אני בטוחה שאם יגדל בארה"ב, יהיו לו חיים טובים ושקטים, אך הוא גודל להיות אמריקאי לכל דבר, ללא קשר ושייכות ישראלית, שכה חששובים לך, ובצדק. ההוייה הישראלית, החברים,החינוך לאהבת הארץ - אלו ערכים חשובים שחסרים בארה"ב (ובקנדה). שנתיים הוא שם, זה עוד אפשרי להחזירו ושיהנה מכך. הלוואי שתצליח, ובכל מקרה - שתרגיש שלם בכל החלטה שתקבל. בהצלחה! ליבי איתך!
חוזרת לארץ | 15.05.12
122.
הנוחיות המרושעת
גם אני בצעירותי אהבתי לבקר באמריקה. הרבה פעמים נסעתי ומאד נהנתי. אבל אפילו אז ידעתי שלעולם - לעולם!! - לא ארצה לחיות בה. וזה עוד הרבה לפני 2008, ואפילו לפני 11\9 - ביקורי האחרון בהחלט היה בינואר 2001 - ולעולם לא אחזור לשם. עם כל החופש המדומה שלהם, האמריקאים חיים - במודע או לא, ברצון או לא - בדיקטטורה הכי מתוחכמת בהיסטוריה האנושית. תסטה פעם אחת מהמסלול הקבוע לך מראש - וסיימת את ההרפתקאה הנקראית "החלום האמריקאי". ארץ אוכלת יושביה, אכזרית, קשה ומנוכרת לכל שמץ של חמלה וטוהר אנושי. חיים בפחד מתמיד לאבד הכל - ממש הכל! - באיבחה אחת של מפולת כלכלית, טעות אנוש או חוסר מזל של להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. מערכת שילטונית חשדנית ובלתי מתפשרת, לא אנושית. רגש אמיתי בין אנשים לא תמצא שם. ולגבי הכתבה אוסיף ואומר שאני מזדהה לחלוטין עם הכותב. אבל לצערי טעותו הייתה ראשונית ואנושית: הילד לא היה צריך לעזוב את גבולות ישראל לפחות עד גיל 16. לאחר גיל זה הוא יכול היה לצור בעצמו את שיקולי הנוחות והתועלת במעבר לאמריקה. אבל כמובן אין אנו יכולים לשפוט מקרה אישי כזה באופן אובייקיטבי. החלטה קשה וגורלית. אני מחזק את ידיך ואומר לך: אל תוותר עליו - הוא עוד אולי יפתיע בתובנות מאוחרות יותר לכשיגדל.
ליאור | 14.05.12
121.
כישראלי שחי בחו"ל אתה מתאר מציאות נכונה.כנסו!
יש לאמריקאים הרבה מאוד יתרונות. את חלקם אתה מתאר במן התנשאות ישראלית אבל מהצד השני אתה גם צודק. מעין שני צדדים של המטבע. אחרי שנתיים בארה"ב אנו בורחים מכאן בחזרה ארצה. לא בגלל שרע לכאן. להפך. בגלל שאם לא נעזוב עכשיו, יהיה לנו קשה עד בלתי אפשרי לעזוב אח"כ. ברמה האישית הבן שלך צודק. אבל ברמת הזהות העמוקה שלנו הוא - ואם לא הוא אז הבן שלו - ילך לעם ישראל לאיבוד. אולי הוא יהיה מאושר, אבל יהודי וישראלי הרבה פחות. יש אלפים כמוהו, התחתנו עם אמריקאיות והלכו לנו לאיבוד. המסקנה: צריך להיות כאן קצת, ללמוד את הדברים הטובים ולנסוע חזרה ארצה וליישם.
דביר | 14.05.12
117.
קרע לב
סיפור/כתבה חזק ומדוייק. קשה לי בעבור הכותב. ניכר שהוא כותב תוך התנתקות מביטוי חד וישיר של רגשותיו הפרטיים העמוקים. כמה כאב יש בכתבה זו. התסכול העמוק עוד יותר, היא הידיעה עד כמה מעוות וסינטטי העולם ההוא. "עמידה מושלמת וטוטאלית בתור". אני מכיר היטב כל פרט. הזדהיתי עם כל מילה, הגדרה ומטפורה של הכותב על העולם ההוא. גרתי 3 שנים. במדינת מרילנד מן העבר השני של נהר הפוטומק, ציר החיים של פוליטיקאים, דוקטורים יהודיים, עורכי דין יהודיים ומעוז של נצרות אדוקה וקתולית. כיום פשט לשם גם הכסף החדש, הכסף הצעיר, הנובורישים, אך מעל הכל המכנה המוביל, הסמל למעמד ולהצלחה הוא ה OLD MONEY, הכסף הותיק/הישן/ הענתיק, שהוא בעצם המדרג ההיררכי לגווני הכחול של הדם, האצולה/האריסטוקרטיה האמריקאית קצרת ההיסטוריה. בתוך הטורנדו העצמתי הזה נמצא לו ילד, שנתקל במלוא עצמתה של סביבה חזקה מכל קשר דם, אהבה לאב, זיכרון לארץ מוצא וסיפורי גבורה כמו מבצע אנטבה ואחרים; שואבת, מהפנטת, ממגנטת אתו פנימה. איני מקנא בהורה שמקומו שם. בלב הקונפליקט המטורף חסר הסיכויים הזה. אני כותב, והלב נקרע. כל רגשותיי תחושותיי מתמזגים לרגעים עם ליבו של אב כואב. יש לנו ארץ אחת ואין לנו ארץ אחרת. ועם כל השחיתות והאלימות הסובבות אותנו, אם יש לנו סיכוי כלשהו לתיקון וביטחון, הרי שזה המקום היחיד בעולם. S'elavi
שמואל | 12.05.12
116.
על זהות, לימודים, נכדים
אי אפשר לגדל בחו"ל ילדים כך שיהיו ישראלים. הוא יהיה אמריקאי, ואתה לא תבין את הראש שלו. כך כמעט קרה עם ילדי, עד ש"ברחנו" חזרה ארצה כי היה לנו חשוב לגדל ילדים עם זהות יהודית ציונית ישראלית. (החזרה גם הביאה גירושין, אבל כולם כאן). אם המשפחה אינה אורתודוקסית, אזי סטטיסטית יש לך סיכוי של 97% שהנכדים "שלך" שהוא יביא לעולם לא יהיו יהודים. כשזה יקרה בודאי תרגיש צער רב, בעודך לועז שאריות שינקן או מקנח בשרימפס. הילד משקף ערכים ותרבות שקיבל (או לא קיבל) מהוריו... מה זו החארטה על לימודים בהארוורד או פרינסטון או MIT? חלום רחוק. הסיכוי להתקבל שם יותר נמוך מאשר להתקבל ולסיים קורס טייס בארץ. סביר שהוא יגיע למכללה או אוניברסיטה טובה, אבל זה אפשר גם בארץ. ואם הוא מוכשר ויגיע לקולומביה או ייל או דומותוהן (מאחל לו מכל הלב), מי יממן את העלות שהיא מעל $200,000 גם אם יקבל הנחה משמעותית הוא עדיין יצטרך למצוא לפחות את מחצית הסכום. אפילו בארה"ב רוב ההורים לא יכולים לממן זאת. מכיר אישית שני מקרים שבגלל בעיית תקציב הילד נאלץ לעזוב את האונ' היוקרתית וללמוד ב- State University של המדינה בה הם חיים כדי לא לפשוט את הרגל. סיפור כואב שבור יש רק מפסידים. מאחל לך "בשורות טובות" כפי שהרבי מלובביץ' נהג לומר.
הייתי, חייתי, חזרתי | 12.05.12
115.
בתור אחת שעזבה הכול לגור חיים שלמים בקנדה
נכון זה קשה. מאוד. בלי הורים ומשפחה. מקימים פה משפחה והילדים כמעט ולא מכירים אותם. אבל ההזדמנות שיש לי כבוגר ולילדים שלי, האפשרויות שפתוחות בפנינו להגיע להגשמה עצמית הם ללא גבולות. ורק בשביל זה עם כל הצער של משפחה והמרחק הקשה - זה שווה את זה. יש חיים מחוץ לישראל. הם לא קלים, לא פשוטים, וכסף לא צומח על עצים. אבל הם טובים, רגועים ומלאיי הזדמנויות.
שרון | 12.05.12
114.
כעולה מברית המועצות בגיל 18 שהשאירה שם את אבא וכאחת שכל הזמן מחפשת מה אני
אני אולי יכולה לשתף אותך בחלק מהמחשבות ותחושות שעוברות עליי מלא שנים מאז שעליתי וחלקן שתפו אותי כשקראתי את הכתבה שלך. מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי לברוח מרוסיה ולחפש לי עתיד יותר טוב, מאחר וידעתי שלא אוכל לחיות טוב ברוסיה למרות שכל המשפחה שלי משכילים, רופאים. לא הייתה אפשרות לעזוב לארה"ב -לא היה לנו מספיק אמצעים , גרמניה לא הייתה באפשרויות כלל, כשסוכנות היהודית הגיעה לעירנו הקטנה - ידעתי שאני אעלה ארצה. הוריי גרושים מאז שהייתי בת 7 , נשארנו אני ואחותי עם אימא. את אבא תמיד אהבתי והייתי איתו בקשר הדוק וגם עם הסבים מצידו. סיימתי תיכון, סיימתי שנתיים אוניברסיטה והגיע הזמן לעלות. לאבא לא סיפרתי שאני מתכוונת לנסוע לכל חיי. הוא חשב שזה רק למטרת לימודים...כשנסעתי ידעתי שהמתתי חלק ממני (שילמתי את המחיר של הקשר עם אבא) כדי ליצור לי מציאות אחרת בחיי. נכון שלא הייתי בת 12 והמזרח התיכוניות הייתה מאוד שונה מהריחוק הרוסי שהכרתי. אבל ידעתי בשביל מה אני עושה את זה. היה לי חלום ורציתי להגשימו. למרות שיש לי עוד מעט 3 תארים בארץ אני לא יכולה להגיד שהשגתי ולו דבר אחד ממה שתכננתי להשיג כשבאתי לכאן. ולא מעט פעמים שאלתי את עצמי האם עשיתי טעות כשעליתי. אחרי בערך 6 שנים בארץ הבנתי שהמדינה הזאת קטנה לי ואני רוצה לנסות לגור באמריקה..איזשהו חלום של למצוא משהו שמאוד חסר לי כאן במקום אחר. אני מבקרת את אבא לעתים רחוקות והפערים בינינו נהיו מאוד גדולים. יחד עם זאת, עם השנים אני מוצאת את עצמי רוצה אותו יותר ויותר בחיי, כחלק בלתי נפרד ממני, כחלק שלא ניתן להחליפו בשום דבר אחר. התחלתי לקרב את המציאויות. אני אפילו (ואולי הקוראים יתפלאו) מוצאת בישראל מלא דברים שדומים לרוסיה. הריחות, הצלילים, האנשים. אולי רק מי שהחליף מדינה בגיל מספיק מבוגר ומודע יכול להבין אותי. יש חיים בכל פינה בעולם. יש חיים והם אותם חיים. והשאיפות של אנשים הן אותן השאיפות. ההורים, לא משנה איפה הם נמצאים על פני כדור הארץ, הם בשר ודם שלך. ולא משנה שהם לא מבינים בדיוק מה זה משכנתא ואיך גולשים באינטרנט. יכול להיות שאם השוני החיצוני והקונפליקטואליות בין אמריקה לישראל יפסיקו לתפוס כל כך הרבה מקום אצלך בפנים, ודברים אחרים יתפסו יותר מקום (האהבה ללא תנאי לילד שלך) גם המציאות תהפוך להיות דיכוטומית. ועוד מילה- הייתי מבקשת ממך לא להיפרד מהילד. אסור לך להחליט שאתה נפרד. שום דבר לא נפרד, הכול הוא אחד והכול הוא זמני. תעשה כל מה שאתה יכול כדי לשפר לך את התחושה שהוא מתרחק, אבל אל תקרא לזה בשמות כל כך קשים. באהבה.
עשי | 12.05.12
113.
סיפור כואב ועצוב על אב שלא יוכל להיות ממש אבא לילדו
כמי שחזרה לארץ לאחר הרבה מאוד שנים בארה"ב כדי לגדל את ילדיה בישראל, אני יכולה להגיד לך שישראל נותנת המון: לגדול כמישהו ששייך ולא סתם שייך אלא כרוב במדינה זה המון. הילד שלך יגדל כמישהו זר, מישהו שלאמא שלו יש מבטא ואבא שלו נמצא במדינה רחוקה, מישהו שלא נולד באמריקה ושהוא יהודי, כלומר לא שייך לרוב הפרוטסטנטי ושביום ראשון לא הולך לכנסיה. לתת לילד תחושת שייכות, ובסיס עם בטחון שהוא חלק ממשהו ולא מהגר, ולא בן מיעוטים (באמריקה, הוא יגדל כיהודי- מיעוט) זה המון. ראינו יותר מדי ילדים של ישראלים שהיו להם המון משברי זהות, וגדלו עם המון בעיות והחלטנו שאין תחליף בלתת להם לגדול כישראלים עם ילדות דומה ככל האפשר למה שהיה לנו. ככל שהילד שלך ישתלב ויהפוך לאמריקאי יהיה ביניכם פער גדול. במקרה שלך, גם לא תוכל באמת לגדל אותו וללוות אותו בשנים המעצבות. אני כאמא, לא הייתי מוכנה בעד שום הון שבעולם, שילדי יגדלו הרחק ממני ואני לא יכולה לדמיין מצב שבו הייתי מסכימה לכך. אינני יודעת מדוע ואיך התקבלה ההחלטה אצל גרושתך, אבל צר לי מאוד בשבילך על המצב, בהנחה שאינך יכול להלחם על זכותך לגדל את הילד שלך. מה שכן, ארה"ב לא שמה בכלל דגש על חרדה. זה שהם מסודרים ודואגים שיהיו תרגולות למצבי חירום, זה דגש על זה שהם יסודיים ונערכים בצורה מוסדרת ומראש למצבי חירום. הם חיים בהרבה פחות חרדה לדעתי מן המצבים הקיומיים שיש במדינת ישראל. ארה"ב מקום נחמד מאוד עם הרבה אפשרויות, אבל יש תחושה שם שהחיים שלך ריקים ותלושים. הישראלים שנשארים שם לא חיים ממש שם לגמרי אלא בבועות ישראליות שהם יוצרים לעצמם, ולא כאן. אם כבר אתה חי את החיים שלך, מוטב שתחייה אותם במקום שאתה קורא לו בית ומרגיש באמת שייך אליו ולא עם תחליפים ותחושת תלישות. אין ספק שלאמריקאי מאוד נחמד לחיות בארה"ב, אבל הילד שלך הוא לא באמת אמריקאי. הוא ילד יהודי ממוצא ישראלי שאמו היגרה לארה"ב. זה אומר שהוא יגדל קצת שונה ועם פוטנציאל לתסביכים לא רצויים שראינו אצל ילדי ישראלים שם. אם לא היתה ברירה והיינו חייבים לברוח לאיזו מדינה כדי להציל את חיינו, אין ספק שארה"ב היא מדינה נהדרת וטובה משאר מדינות העולם למהגרים, אבל מי רוצה לחיות את חייו כמהגר? כתוב מהלב ומעניין. מקווה שיהיה לך ולילדך טוב.
מפרגנת | 12.05.12
112.
כתבה מעולה!!!
הייתי מספר שנים רב באחד המקומות היפים והמיוחדים ביותר בארה"ב ואני מסכים לכל מילה שלך על ההון האנושי שם ועל מסגרת החיים המקובעת. אני חזרתי בכדי לתת להורים שלי להנות מהנכדות ובגלל שישראל זהו המקום היחיד שבו ניתן להרגיש בבית. ולא קל פה !!! לדעתי הבן יבין באיזשהו שלב כי חסרה לו הזהות והשיוך אליך ואל ישראל והוא יחזור. כסף לא קונה הכל.
ע | 12.05.12
111.
תגובה לכתבה: אמריקה מסע פרידה
הכותב (אמיר) שכתב במקלדת מושחזת מדם ליבו, נגע מאוד לליבי. גם לי ילד בן 15 הנודד בין תרבויות ומכה שורש, בכל פעם בתרבות אחרת (במקרה שלי - גרמניה) וגדל בעצם ללא שרשים וללא זהות ברורה. הילד משלם מחיר על גחמה רומנטית לא הגיונית של הורים "שנכנעו פעם לצו ליבם" והיום הם גרושים שרק אינטרסים מנוגדים קושרים ביניהם. והילד שוב לומד לחתור בעצמו בין מניפולציות של הוריו, שכל אחד מהם מעוניין להשאיר את ילדו במחיצתו ובתרבותו. בני המתבגר ויפה התואר והנפש, ששהה בישראל את שנתו הראשונה, נסע לגרמניה וגדל בה עד גיל תשע, כשאני טס לבקרו פעם בחודש ואז, בתרגיל מניפולטיבי מבריק, אני מפגיש בין אימו לחבר שלי והאהבה מתלקחת בין השניים,מה שמביא את בני ואת אימו הגרמניה, בעקבות אהבתה... לישראל, אלא שאותה אהבה פגה במהרה, האם והילד היכו כאן שורש פחות או יותר והיום הם רוצים לשוב לגרמניה. ואני, כמו שכותב אמיר מתלבט בין טובת הילד לטובתי ואיפה בדיוק עובר הקו המפריד? וכמה מרצונו לחזור לשם היא הפעם מניפולציה של אימו הטוחנת בשקט מאחורי הקלעים וטוענת שזה בא בעצם רק ממנו... והאם עלי להטיל את זכות הווטו שהחוק מקנה לי ולהסתכן בכך שהדבר תמיד יוטח בפני? או אולי לשחרר ולתת לילד לבחור בעצמו (כי תמיד מתגעגעים לארץ בה מבלים את החופשות...) ואולי יחזרו אלי יום אחד? נכון, אירופה קרובה מארה"ב וניתן לקיים קשר הדוק הרבה יותר, אבל הידיעה שרב הקשר יתקיים בסקייפ ולא אהיה יותר חלק מגידולו... חלק מהתחושות והמחשבות מאפיינות הורה שקול רחמל"צ ("אשאיר את החדר שלו כמות שהוא ויום אחד הוא ישוב...). בסוף הכריע הצד הליברלי שבי, שמאמין שבכח לא יושג כלום, ואני משחרר בלב כבד ונותן לנער להחליט על חייו. קצת מוקדם? ומי ניצח במאבק הזה? ומי משלם את המחיר? ואיזה מין אדם יצמח ממנו? והאם הרב תרבותיות עדיפה על עולם צר של אנשים המכירים רק את התרבות הישראלית, שבמקרים לא מעטים מוגדרת בעולם היותר נאור, כחוסר תרבות? שאלות קשות והתשובות יכולות להסתעף ולהסתבך. תלוי מי השואל ומי העונים.
מיקי וייס | 12.05.12
110.
קבוצת תמיכה לאבות לילדים שחיים בחו'ל
ממש מזדהה עם כל מה שכתבתה יש לי בן שחי בחו'ל אני נלחם על קשר יום יומי עימו היום בעידן הטכנולוגי לכל אחד יש סלולרי אני מנסה לתת לו הרגשה שאני תמיד אבא שלו ולעולם לא אפרד ממנו אני יודע מה הוא עושה יום יום ומשטף אותו בחיי החדשים הוא מגיע בקיץ לחודש או חודשיים הקשר דורש ממני המון כוחות אבל זה מחיר שקיבלתי כשעברתי לגור בישראל יום הוא בן 16 ואין לו כוונות לחיות בישראל ואני מכבד את זה בעניי העיקר שירגיש מאושר וידע שאנחנו תמיד המשפחה שלו ואוהבים אותו בקשר אליך תתנחם בעובדה שהוא מרופד בסביבה תוומכת ואוהבת זה מה שאני מרגיש תמיד אני משלים עם הגורל לא הייתי חי את חיי בשונה וI did it my way
אב לילד שחי בחו'ל | 12.05.12
109.
אל תבחר דווקא בדרך הקשה והפואטית
יש גם פתרונות שמצטלמים פחות יפה. למשל, תעבור להיות שליח העיתון לשנתיים בארה"ב אפילו אם זה כולל רילוקיישן של אשה חדשה וחיים של ילדים אחרים. יש הרבה נקדות השקה ופתרונות win-win כשמנסים לחשוב מחוץ לקופסה ולגבולות הברורים. מעז יכול לצאת מתוק, הכולל יחסים משופרים בגירושין, התנעה נפלאה ליחסים השניים, הרפתקאות של פעם בחיים, ואולי גם איזו תפנית קריירה מפתיעה, אחת או שתיים...
dorit | 12.05.12
108.
ילדים בחול
קראתי בעיון את כתבתך. תודה לך על הרגישות וההבנה. לפני שנים נסענו בשליחות לארצות הברית ל5 שנים . זה כלל את ארבעת ילדי - הבן לאחר צבא ושלוש בנות. למדנו טיילנו ורכשנו הרבה ידע והרחבנו אופקים. כן, אמריקה מאפשרת לילדים לראות ולחוות אחרת. כן, גם נימוסין והרבה. חזרנו לארץ בשמחה לעבודה וללימודים. התוצאה הסופית 2 בנות באמריקה\ נשואות לרופאים ואנחנו על המטוסים.4 נכדות שאנו לא שותפים בגידולן. זה כואב אבל זאת היתה הבחירה שלהן ואנו מכבדים אותן על כך. המשך לטוס ולהיות עם הבן בקשר.דם זה לא מים. הוא אוהב אותך זה ברור. אגב תגלית זאת בחירה מוצלחת הוא יכיר את ישראל היפה ואולי. המשך בכתיבתך הרגישה ואשמח לקרוא.
פנינה בן בסט | 12.05.12
107.
כתבה יפה ומכאיבה באמינותה ויושרה
אני מתייחס להפרדה עם הילד - אצלי זה הפרדה בין הורים לילדים + נכדים שגרים בארה"ב. הריחוק קשה מאד מאד - אנחנו באמצע בשנות הששים והטיסות (עברתי ל - 777...) לא נעשות קלות יותר שלא לדבר על הוצאה כספית כבדה כי אנו נוסעים כשלוש פעמים בשנה לבקר ולפגוש את הילדים והנכדים וגם הם באים לביקורים בארץ פעם בשנה ולמרות הקשר בסקייפ החיים קשים. ילדי ונכדי גרים בבוסטון וניו יורק ואני נוסע בין הערים האלה לבקר אצל שניהם - שם אני מחייך ומבסוט ובטיסות חזרה בוכה מכאב ותמיד מקנא בחברי שילדיהם ונכדיהם במרחק נגיעה בארץ. חברי אומרים שאני רואה את הנכדים יותר מהם כי אני שלושה שבועות איתם 24 שעות... לגבי הקושי שלך עקב הגירושין - קשה לתת עצה מבלי להכיר גם את יתר בני המשפחה אבל נראה לי שמומלץ להגדיל את כמות הביקורים שלך שם או לעבור לשם ולהיות בקרבת הבן... בהצלחה
מאיר | 12.05.12
104.
חופש אישי
שלום אמיר, אהבתי מאד את הכתבה הרגישה ויפיפיה שכתבת. עקב גרושי עזבתי עם 2 ילדי בני שלוש ושבע אחרי 12 שנה את ארה"ב כאשר לא היה לי ספק שחוזרים לארץ. האב נשאר שם. היום 2 ילדי שגדלו בארץ(1 עם צבא 1 נטול) חיים באמריקה וזו הבחירה שלהם.תמיד ליוותה אותי הידיעה שהורי לא הלבישו עלי רגשי אשם כשעזבתי עקב חתונה לאמריקאי וזה עזר לי לדעת שלכל אחד יש את הזכות לממש את חייו לפי רצונו וכך גם מתנהגת לילדי. אז נכון שעכשיו צריכה להגיע לשם לראותם ואת נכדי אבל זו משמעות חופש הבחירה של כל אחד.גם שום דבר לא סופי. ורד
ורד | 12.05.12
102.
Very true
Wow. An amazing article. Very well written. YOu were able to express your feelings in such a genuine way. I am an Israel who has been married to an American for 18 years. We live on an American base and life here is good. Kids are safe and free to run around, schools are good, afternoon activities are well planned....and yet, I still find myself again and again asking the same questions.... I am slowly starting to realize it is a never ending conflict for us, Israelis. We know the good and the bad about each place, you know the opportunity here for the kids is great. Yes, you are right that your son is 12 and no one can tell you for sure he will be a basketball player....but you know what, the conditions are in place here, the activity is well organized. Less struggle than in Israel. When you make one decision , you pay a price, always. There are some great things in Israel snd some less great things in Israel, but Israel is home for you , and therefore its very hard. YOur child is happy and that is the best. You never knows what the future will bring.... He might stay in the Us and come at the age of 18, and tell you he wants to join the military.... Or he might come live in Israel and at the age of 21 tell you he is going to the US.... We, as parents try to predict our kids behavior, but in reality only God knows what is going to happen. As hard as it sounds, the best is to be there for him...support him and love him and not resent his decisions..."what resist persist
Tali | 12.05.12
97.
אמיר,כמה מילים מאב לאב.
כמו רוב המגיבים גם אני התרגשתי מסיפורכם האישי.וניתוח החברה האמריקאית אני אב לבן 7 שישן בחדר הסמוך ומתעורר עם אבא כל יום בחייו. לא ברור לי איך קורה שבן אחד עם אמא בחו"ל ושני הצעירים עם אבא בארץ,זה מצב מטורף לשני ההורים,כל הורה "איבד" לכאורה אחד מילדיו. ברגע שאיפשרתם את ההפרדה ביניכם ובין הילדים אפילו לשנתיים בלבד,נחרץ גורלכם. אתה במצב בלתי אפשרי. בנך חי עם "אבא ג'וש" בפרבר עשיר בוירגיניה,בגיל 12 אם הוא לא איתך שנתיים ומעלה זה קטלני לקשר שלכם, לו אני במצבך,הייתי שוקל לעבור לגור שם ולו רק כדי שבנך יגדל לידך ותהיה זמין לו ביום יום. הטעות נעשתה לפני שנתיים כשנפרדתם זמנית מהילדים, זו הזדמנות אחרונה לאחד את המשפחה לפני שהכל יתפרק. אמיר היקר,לך תגור ליד ג'וש ואשתך שעשויה מפלדה,תסתום את האף תבליג על הבולשיט האמריקאי ותרוויח בחזרה את בנך.
איל  | 11.05.12
94.
מרתק, סוחט, סוחף
איזו כתיבה מדהימה, איזה נושא רגיש ומורכב. חייתי ארבע שנים בבלגיה, ראיתי את ילדיי נוטעים לאט שורשים וכל שרציתי הוא לגרום להם להתאהב בחזרה בישראל ובישראליות. חזרנו וו״הצלחתי במשימה״, אבל לעיתים אני שואלת את עצמי אם זו לא תעודת עניות, עדות והוכחה לחוסר פתיחות עמוק בתת מודע למה ששונה מהמוכר. חומר למחשבה...
טלי בוכסווילר | 11.05.12
91.
הכתבה מרגשת מאוד בכך שהיא מבליטה את הדילמה של האב בין רצונו
העז שבנו יחזור לישראל וישהה בקרבתו לבין המשך שהותו בארה"ב עם אמו ובעלה. אני מניחה שהבדלי התרבות עם הזמן יתעצמו אך אני מאמינה אמונה עזה שאב אשר עושה מאמצים לשהות עם בנו ושומר אתו על קשר טלפוני ברמה שבועית ומעודכן ומעורב במה שקורה תמיד יהיה רלוונטי לבנו. בכל אופן, ביננו לבין עצמנו ברור שעבור הילד יותר טוב ארה"ב- ארץ ההזדמנויות הגדולה. אין אפילו מה לחשוב פעמיים. נראה שנכונו לך עוד הרבה טיסות ב- 747. בהצלחה !
אורלי | 12.05.12
90.
מעבר לקרע התרבותי אני קראתי
כאן כתבה רגישה על הקרע שנוצר בגרושים. כשילד יש בית חדש ובן זוג חדש של ההורה שלו. זה יכול לקרות גם בין פתח תרווה לתל-אביב ולמעשה קורה כל יום וכל סוף שבוע. ילדים בני 11 שלא רוצים לראות את ההורה השני (בדרך כלל, לא תמיד, האב), שלאט לאט נוזלים לו ונעלמים לו. לא צריך יבשת שלמה בשביל זה, זה קורה גם כאן. במקרה אצלך הזרות התרבותית הייתה רקע לכאב הפרידה מהבן.
טלי | 11.05.12
89.
משבר הזהות,תלוי בהורים!
איו צורך להוסיף מחמאות,הם נפלטו מכל שורה ושורה.ממש צרפת את הקורא לכל צעד שערכת.גם במידה ולא תודה בתוכך הינך שלם עם התנאים והמצב בו הילד נמצא.ילדיי גרים במרחק שמונה עשרה מייל ממני ואני רואה אותם כשני תריסר פעמים בשנה,הם קשורים לארץ ומבקרים .הם סיימו אוניברסיטאות דבר שבחלומי הכי וורוד לא הייתי יכול להרשות לעצמי בארץ מבחינה כלכלית.הזמן עושה את שלו ויום בהיר אחד הבן יאמר לך,אבא תודה שהבנת את המצב בשעתו ולא יצרת לחץ.המשך להיות גאה בבנך וכן בעצמך על צעדך הנכון וההגיוני.מאחל לכולכם כל טוב.
אזי  | 12.05.12
88.
כתבה מרגשת, בעיקר מהצד השני של האוקיינוס
הי אמיר, מזמן לא קראתי כתבה שנגעה לליבי כל כך, ולכן אף חרגתי ממנהגי ואני מגיב בכתב. בכמה מילים, אני ישראלי, שהתגרש בארץ, והשאיר אחריו ילד עם הגרושה, וכיום חי עם אשתי ובני הצעיר בקליפורניה (נולד בארץ עבר לכאן בגיל שלוש). אני חווה את כל מה שאתה מתאר, אבל מהצד ההפוך - אני כאן - ובני הבכור בישראל, ואני שואל את עצמי - האם להביא אותו אלי או להשאיר אותו בארץ מולדתי / מולדתו. ההתלבטות קשה ביותר, אני יכול להציע לו כאן את העתיד האמריקאי, דרכון, IVY LEAGUE SCHOOLS , וכל מה שיש למדינה הזו להציע. ומצד שני, איך אני לוקח לו את הצבא ? את החברים ? את ההוויה הישראלית ? את המשפחה המורחבת .... היה לי מעניין לשמוע את התיאור שלך על מגרש ה football , בני הקטן שיחק soccer (כדורגל שלנו) ואני הייתי אחד ההורים שישבו על היציע ועודדו, גם את הקבוצה היריבה , כי זו הרוח הספורטיבית, ואהבתי את זה הרבה יותר מהקללות והנאצות ושירי הנאצה שמקובלים בארצנו...... היה מוזר בהתחלה , אבל מהר מאוד התרגלתי. הנימוס מוזר לנו, כישראלים , מה זאת אומרת " how are you this morning" שכל לקוח שומע כל הזמן עם הכניסה לחנות, הרי לא באמת איכפת למוכרת. אז זהו, שאולי זו מעטפת , שטחית וחסרת משמעות, אבל זה נחמד, וזה רגוע, וזה הרבה יותר נעים מההתעלמות / צעקות / דחיפות שיש בארץ. ואני מדבר כישראלי גאה. יש לנו בארץ הרבה מה ללמוד מהשקט שמאפיין את החיים כאן . בכל מקרה אמיר, תודה לך על כתבה מדהימה, ובהצלחה עם הבן, כמו שכבר כתבו כאן, לדעתי כבר הצלחת !!!
א.ע. | 12.05.12
85.
אז יהיה בסדר בארץ "הבסדר"?
אנחנו הגענו לפני שנתיים לארה"ב, קליפורניה. תיארת יפה את האמריקאים, אבל הרגשתי קצת אכזבה מכך שזה לא בסדר לדעת מה עושים כשיש רעידת אדמה, אם אם יש התקפה. אבל זה מובן. כי אתה חי בארץ "יהיה בסדר". ארץ היאללה וזה יעבור. ארץ החפיף. ישראל של היום היא לא ישראל של פעם. זה הארלם בקטנה. ועוד עם שכנות מעצבנות מכל הכיוונים. אז עדיף שהחלום יהיה הרווארד מאשר השופוני סטייל מכללת וואט אבר. בזמן שאתה מקטר אני מעריכה. ובזמן שאתה רואה את מה שיפה בישראל, אני כבר שנים לא רואה... העתיד הוא לא בישראל.
אחת מאמריקה | 12.05.12
84.
כן ולא - יש הרבה סוגים של ישראל ויותר סוגים של אמריקה
אהבתי את הכתבה. אני חי באמריקה שלוש שנים עם אשתי וילדיי. אני מזדהה עם הרבה מהכתוב. אבל אמריקה גדולה. אמריקה שונה ממקום למקום. יש אפילו מקומות שדומים מאוד לישראל! ניו יורק היא עולם בפני עצמו, סאן פרנסיסקו היא עולם אחר, לוס אנגלס בכלל סיפור... למעשה הערים הללו הן עולמות שנבנו על ידי מהגרים באופן שמהגרים הבינו או רצו שאמריקה תהיה. תכנס קצת לעומק אמריקה, לדרום, למרכז, תגלה עולם אחר לגמרי שוב. אבל אתה צודק מאוד בנושא אחד- אמריקה שומרת בקנאות על זכותו של כל אחד להנות מהחיים שלו כראות עיניו. זה אומר שכולם צריכים להתנהג בנורמות מסוימות כשהם בחברת אחרים כדי לא לפגוע במזיד או בשוגג באף אחד. יש לזה יתרונות.
בועז | 12.05.12
83.
אתה נוגע פה בדיוק בסיבה מדוע ישראל הולכת ומתדרדרת:
חוסר סדר ומשמעת , זהו , מאוד פשוט. בתור אחד שגר במדינה מערבית אחרת אני רואה את זה גם. פה החוק נאכף בצורה אפקטיבית , אנשים הרבה יותר ממושמעים ויותר TEAM PLAYERS. ברור שגם פה בדיוק כמו בארץ או בארה"ב יש אנשים לא ממושמעים ועושי צרות רק שפה הם נתקלים בחומה בצורה ובארץ לעומת זאת אנשים כאלה מקבלים חיזוק חיובי... זה בדיוק כפי שאמרת: "בעוד ועוד מקומות שאני מגיע אליהם אני מגלה שהחירות האמריקאית נשמרת בקשיחות מופרזת. " מה רע בלשמור בקשיחות על דרך החיים שלך? למה לתת לעבריינים, מסתננים מאפריקה, חרדים קיצוניים ושאר גורמי שוליים להכתיב את סדר היום במדינה ולא להכריח אותם ליישר קו עם הרוב הציוני (שהולך וקטן)? והכי עצוב שזה שהכותב בתור אדם שעושה רושם כמשכיל ומלח הארץ ממש מתגאה בבלאגן הישראלי ובכך שאפשר לחנות איפה שרוצים או למרוח את הפקח... אז ככה זה נראה, אל תתפלא שהבן שלך לא רוצה לחיות פה יותר...
יוסי | 12.05.12
76.
כתבה מדהימה ....
כאחד שגר בארה"ב ויודע שלא יחזור לארץ בקרוב, אני קורא את כול העיתונים הישראלים האפשרים ואת כול הכתבות האפשריות (בעיקר בעיתונים הגדולים) אף פעם לא נתקלטי ברמה כזאת של כתבה, פשוט מדהים. בקשר לתוכנה זה מאוד נכון, אילו הם החיים פה יותר טוב או פחות טוב מבישראל זה עיניין אינדבידואלי אבל זאת צורת החיים פה. כתבה נוגעת ללד שמחה ועצובה ובעיקר מדהימה. פעם ראשונה שאני קורא כתבה שלך מה שבטוח אני מהיום עוקב אחרייך..... יישר כוח...!!!!
אורי | 11.05.12
74.
הכתבה הזו ראוייה לפרס פוליצר
אני לא זוכר שקראתי כתבה כל כך מדהימה ונוגעת ללב כמו זו אין ספק שהעיתון שלך הוא העיתון הטוב ביותר שאפשר למצוא כיום באינטרנט. אני חי כיום בארה"ב 3 שנים וחוזר עם 3 ילדיי לארץ. האמת זה ממכר אבל זו בדיוק הסיבה שבשבילה צריך לנשוך שפתיים ולחזור. יש דברים שאינם נמדדים בנוחות חומרית. הקוד הגנטי הישראלי נשאר איתנו לטוב ולרע לנצח. אוכל לנחם אותך בכך שאני מכיר משפחות רבות שהילדים שלהם החליטו לחזור לארץ, בד"כ סביב שנות הצבא. אחד אפילו לאחר שביקר בפרוייקט תגלית. כך שעליך לשמור על אופטמיות. אל תפסיק לכתוב. אנחנו רוצים עוד.
אלדד | 11.05.12
73.
מאוד נהנתי לקרוא את הכתבה
אני מסכימה עם כל דבר שכתבת , אתה כותב מאוד מעניין ונוגע ללב אבל לדעתי אף אחד לא יכול לדעת מה טוב יותר או נכון יותר לבן שלך, אני רואה המון ישראילים שמגיעים לארצות הברית ובאחוזים מצליחים הרבה יותר מהאמריקאים אולי מפני שהחינוך בארץ יותר טוב .אם אני טועה צריכה להיות סיבה אחרת אבל זו עובדה.דבר נוסף שאני רואה טוב בארץ זה החברות הכנה והאמיתית ,שזה גם תוצר של מערכת החינוך פה שכל שנה מערבבת את הכיתות ולא יוצרת את האפשרות החברתית שיש בארץ אני מקווה בשבילך שתצליח לשמור על קשר טוב עם בינך למרות המרחק , אתה נשמע אבא מקסים ומתחשב .  
רחל | 11.05.12
71.
כתבה מרגשת ונוגעת ללב
כהורה גרוש שחי את הניתוק מהילדים שנובע מעצם הפרידה ומהיתבגרותם הזדהיתי עם הנאמר . אך אני יודע שגם ממרחקים הילד שלך יודע לזהות את הקשר עם האב הבילוגי בהנחה שאותו אב השכיל בצורה שיטתית לשמור על קשר הדוק עם הבן וגם שהקשר הוא וירטואלי בלבד..
אדבר | 11.05.12
70.
וואו, כמה יפה כתבת
אין לי נגיעה אישית לנושא, אך אני מתפעלת מסגנון הכתיבה וההורות שלך גם יחד. קראתי את הכתבה בשקיקה, מה שלעיתים רחוקות קורה לי באינטרנט. לא לעיתים קרובות אני מוצאת כותבים שכל כך מוכנים בכתיבתם להביט פנימה, לשאול שאלות כנות, לא לענות כל כך מהר, לא לפנות לקיטש שהקורא יוכל בקלות להתרגש ממנו. כתבת נפלא. מרגש ומרשים. אתה נשמע כמו אבא נפלא ואני מקווה שתזכה לממש את אבהותך בדרך שהכי תספק אותך.
רוני | 11.05.12
69.
מאוד מזדהה עם הכתבה ועם התגובות
הגענו לכאן לפני כ3 שנים. ישראל יאשה אותנו כמעט מכל סיבה אפשרית. ארה"ב מספקת לנו קרקע מדהימה להתפתחות אישית מקצועית. קרקע שלא קיימת בארץ, אנשים שונים יחוו חוויות שונות, עבורנו החוויות המקצועיות מאוד משמעותיות. חיי ה"נוחות" מאפשרות לנו גם לנוח ולתחזק את הזוגיות ואת חיי המשפחה, ושם הנוחות משמשת לחיזוק של ערכים שאנו מאמינים בהם. זה לא הכסף וחיי המותרות (חיינו יחסית צנועים) אלא האפשרויות. אני ממליץ לכל ישראלי לחיות לפחות שנתיים בחו"ל, העולם נראה אחרת אחר כך. ישנם דברים מופלאים בישראל אבל לפעמים בלתי אפשרי להנות מהם. מסביבנו המון ישראלים מקסימים, מלח הארץ, אנשים סופר מוכשרים ומצליחים. כולם מדברים תמיד על ישראל, לחזור או לא ומתי. חברים טובים יחזרו בקרוב, הבן שגדל כאן כל חייו רוצה להתגייס לצה"ל. עולם מורכב. מאחל לבנך חיים מופלאים ולך שתזכור, ישנן חוויות שהוא לא יוכל לחוות בישראל שתשאר תמיד, כך אני מאמין, מקום מופלא של ניגוד וקונפליקט.
שרון | 11.05.12
66.
אני גרושה עם ילדים בארץ, חיה מצויין ומאושרת אבל : היי, הלוואי
שהיתי יכולה להוציא פה את הילדים שלי, אני מקוה מאד שתךמצא לי הדרך לעשות זאת ואם אביהם היה רוצה לחיות בחו"ול וזה היה מתאפשר כלכלית - הייתי מייד עוקדרת גם אני לשם (על הילדים אני לא מוותרת :) והם לא מוותרים עלי) כן , אני בעד ה"צביעות" וה"חנוניות" האמריקנית. יש חוקים סבירים וכולם מקיימים אותם ולא נראה לי כזה מגניב שחלק מהממנגלים בפארקק חונים בחניית נכה "רק לחחצי שעה, או עושים סיבוב פרסה איפה שאסור ו"לא רואים אותם" באיזה חור בגליל או גונבים רמזור אדום והורגים מישהו. לא COOL בעיני, לא מגניב ולא חמוד. תשמח שהילדים שלך מקבלים חינוך טוב, בלי מורה שבקושי יודעת את הא-ב ושלונדון נמצאת באנגליה. בארצות הברית למורה יש תואר שני, גם לגננת וגם למטפלת בבית התינוקות. תשמח שהחלום של הילד שלך הוא ללכת לבית ספר טוב ולאוניברסיטה טובה ושהוא הופך לאדם לא לאיזה ערס שמשתכר בגינה. תשמח שיש לו כאלה שאיפות לעתיד ותשמח שהוא לא צריכך לעשות צבא ולחזור בתוך ארון או להיות בין הפטיש והסדן בשטחים. אני מציעה לך , כי אתה נשמע אבא טוב ואכפתי, לנסון גם כן לעבור לשם, להיות ליד הילד שלך ולתת לו ילדות שמחה ומאושרת יותר - עם אבא בתמונה. בהצלחה.
רונה | 11.05.12
59.
אני כל כך מבין על מה אתה מדבר....
כואב הלב לקרוא את מה שכתבת. אתה כותב נפלא ומעומק הלב. פעם לפני שנים הייתי בטיול בניו-זילנד בדיוק כש קרה אסון המסוקים. ישבתי בקניון עם חבילה של עיתונים ששלחו לי מהארץ. על העיתונים היו מרוחות התמונות הנוראות. מסביב הסתובבו ילדים ניו-זילנדיים עם ההורים שלהם שמחים וצוהלים. כל מה שרציתי באותו רגע היה שהאדמה תבלע אותי לפני שמישהוא ישים לב מה עובר עלי או לפני שהדמעות יתחילו לרדת בזוית של העין. באותו רגע הבנתי שלעולם אני לא אוכל לחיות בחוץ לארץ בלי שהלב שלי יהיה חצוי. לכן גם אני ככ מבין אותך.
ש.ר. | 11.05.12
57.
מזדהה
הבן שלי בן 29 וחי מזה 11 שנים בני יורק. בגיל 11 אחרי שבועיים של לימוד גיטרה בס הוא הודיע לי שילמד בתלמה ילין ובגיל 18 יסע לניו יורק וזה בדיוק מה שעשה. מניסיוני הפרטי, כל שנותר להורה לעשות הוא לתמוך. היום בן וגם אימו חיים בניו יורק סיטי. אלה החיים ולוקל פטריוטיזם הוא לאו דווקא חלק בלתי נפרד מהם. אהבה כן.
דורון | 11.05.12
51.
יש תקווה
אמיר, אני חזרתי לארץ מארהב לאחר עשרים ואחת שנים,עזבתי בגיל עשרים וחמש וחזרתי איש באמצע החיים. במקרה שלי זה הפוך, גרושתי חזרה עשר שנים לפני. אני כול כך מבין אותךת ואת הרגשת ההפסד של הילד , שקיימת אצלך,חזרתי להורים כבני שמונים,ci בכור שמתגייס. ליבי יוצא אילך. גיא
גיא  | 11.05.12
50.
יופי של כתבה
פעם ראשונה שאני קורא כתבה של הכותב, והתרשמתי מאוד מן הכתיבה ומן הסגנון. הכתבה מעניינת מאוד, כתובה היטב ומסקרנת. החיבור בין הפתיחות, הכנות והיכולת לגולל סיפור אישי בצורה מרתקת ובין ההבחנות התרבותיות, החושפות טפח מן התרבות שאנו כה מושפעים ממנה, אך גם מסתייגים ממנה, מרשים מאוד.
ארנון | 11.05.12
46.
ארה"ב - "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום"
הצלחת לתאר בדיוק מדהים את מה שאני מרגיש בארה"ב, עם כל "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", קל להבין למה אנשים רוצים להגיע לכאן הרי מספיקות כמה שנים בלבד כדי שתאבד את כל הזהות שלך ותהפוך לחלק אינטגרלי מעיסה דביקה של מדשאות לבנות... אני חי פה, בארה"ב ואין שבוע שעובר שלא שואלים אותי נו, אז אתה רוצה להשאר והתשובה היא לא!!!, אני יודע שמספיק סטייה קטנה של עוד שנה שבה הקלות הזאתי תשתלט עלי ותשכיח ממני את הזהות שלי ומהילדים שלי את הלאום שלהם אז עם כל הקושי הפוליטי, הכלכלי והחברתי, ישראל אני חוזר!
בדרך חזרה | 11.05.12
45.
נגעת לליבי ,אין פתרון בית ספר
אמיר נגעת לליבי וכתבת בצורה אמיתית . אני חוזר לישראל עם משפחתי אחרי שלוש שנים של שליחות בצפון אמריקה למרות שיכולתינו להישאר כאן לנצח. אתה יודע מה ? השכל אומר להישאר בעולם הצפון אמריקאי הכל כך מסודר ונוח , אבל הלב והרגשת השייכות - הם אלו שמושכים אותנו חזרה ללב המזרח התיכון החם ,הצפוף והמסוכסך. אין כאן טוב או רע - יש פשוט תחושה שזהו הבית. מה נכון לעשות? יש מישהוא שיודע? אין כאן פתרון בית ספר. אני שמח שלילדי וגם לילדיך יש את הזכות להתנייד בין היקום שלהם לבין היקום המקביל, זה יהפוך אותם לאנשים יותר שלמים כי מה שלא יעשו- יעשו זאת מבחירה ולא מתוך צרות אופקים או חוסר ברירה. תבנה להם את הרגשת השייכות והם בסופו של דבר יוכלו לבחור בין שתי אלטרנטיבות טובות. בסופו של דבר יהפכו לאנשים טובים ושלמים יותר. מה שלא תבחר שיהיה המון בהצלחה!
אריאל | 11.05.12
44.
מרגש ומעורר מחשבה- הקונפליקט
התרגשתי מאד לקרוא את הכתבה , אני מבינה את חששותיך ....מדי פעם אני ובעלי משוחחים בינינו על האפשרות של רילוקיישן לארה"ב או קנדה, לדעתו אנחנו בדיוק בגיל הנכון (אמצע שנות השלושים +1). הקונפליקט שלי הוא בעיקר לנוכח "משבר הזהות" אשר יכול להיווצר אצל ילדינו. האם לגדל אותם כישראלים בארה"ב או כאמריקאים על מנת שיתערו בחברה. מה יקרה אם נרצה לחזור בשלב כלשהו והם כבר לא ירצו? יש במדינה שלנו סיבות רבות לפזול לצדדים אבל עדיין האם שם באמת יותר טוב??
ציפי | 11.05.12
39.
פרספקטיבה של בן אובד בגולה
תודה על הכתיבה הכנה והפתוחה. אני בטוח שהוריי יזדהו איתך, אף על פי שאתה בסיטואציה בלתי אפשרית בהרבה. לאור הנסיבות, סדר העדיפויות שלך כאב מעורר התפעלות והשראה. עברתי לניו יורק ללימודים ולעבודה לפני שש שנים. מאז התחתנתי עם אמריקאית, וכולם הספידו את חזרתנו לארץ. בקיץ הקרוב אנחנו חוזרים ואשתי עושה עלייה. ארה"ב היא מדינה מ-ד-ה-י-מ-ה. יש לנו כ"כ הרבה דברים ללמוד מהם. וכן, לארה"ב יש כ"כ הרבה דברים ללמוד מאיתנו. אין יותר טוב ופחות טוב - יש שונה, ויש מה שמתאים לכל אדם. אנחנו חוזרים כי אנחנו בודדים פה. אין לנו קהילה תומכת, אין לנו מערכות יחסים קרובות. (תיקון קטן - יש לנו מספר קטן של מערכות יחסים קרובות, ורובן ככולן עם חברינו הערבים - אנשים מדהימים מלבנון, ירדן וסעודיה שמבינים אותנו ואת המנטליות שלנו יותר טוב מכל אמריקאי). את האלמנט שחסר לי בארה"ב אני מסכם במילה אחת: סולידריות. זוהי תוצאה ישירה של שני דברים: גודלה של המדינה שמכריח אנשים להיות "out of town" כל שני וחמישי ולא מאפשר מגע אישי רציף, ואופיה כמדינה של מהגרים אינדיבידואליים שהמשותף להם (בהכללה גסה) הוא החיפוש אחר חיים חופשיים טובים יותר לעצמם ולילדיהם ותו לא. הדוגמא הצורמת ביותר היא יום הזיכרון לחללי צבא ארה"ב (memorial day). אין דמיון וחצי דמיון בין יום הזיכרון הישראלי - יום של אבל קולקטיבי בו המדינה עוצרת מלכת, לבין יום הזיכרון האמריקאי שמתאפיין בברביקיו, טיולים, ומבצעי מכירות. אני לא אשכח את המסעדה שהציבה כרטיסים עם ברכת "happy memorial day" על כל שולחן. איך זה נשמע בעברית? "יום זיכרון שמח!" ושוב, אין זו תוצאה של רוע, אטימות, או קשיחות לב. זהו מאפיין של מדינה גדולה והטרוגנית מידי מכדי לייצר סולידרויות בסגנון הישראלי. (אני מנחש שגם הודו אינה שונה מארה"ב במובן זה). כמשפחה ישראלית-אמריקאית, אנחנו מקווים לאמץ את הערכים הטובים משני העולמות. לבנות סולידריות וקהילה בסגנון הישראלי, ו-diversity וסובלנות לשונה ממך בסגנון האמריקאי. אמיר - בנך חי במדינה מדהימה. הוא יפיק ממנה המון, ילמד שהעולם גדול ומורכב יותר ממה שלעתים נדמה לנו בארץ, ויפתח צניעות וחמלה כלפי בני אנוש באשר הם - לא רק כלפי אלה שנראים, נשמעים ומריחים כמוהו. אני מאחל לו ולך שבנך יחיה בארץ לפחות לתקופה ויפנים את ערכי מדינת ישראל והעם היהודי; לא מתוך חובה, אלא מתוך זכות.
שי | 11.05.12
38.
כתבה מעולה, מזדהה איתך לפעמים אין ברירה אלא לוותר לילד .
כמי שמתנסה בימים אלה באותה סיטואציה אני מזדהה וכואבת איתך. חייתי כשני עשורים בניו יורק וחזרתי ארצה לפני כשלוש שנים שבמהלכם התגרשתי מאביהם של ילדיי. ביתי הבכורה לא התאקלמה כאן חרף מאמצי המרובים לעזור לה להסתגל לארץ, לאחר מאבקים רבים לא נותר לי אלה לוותר ולהסכים שתעבור לגור עם אביה בניו יורק, ביולי הקרוב היא חוזרת לארה"ב וליבי נקרע. אין לי מילות קסם או עצה להקל על הנסיון הנושא לא פשוט והמרחק הפיזי עצום.
גלוריה  | 11.05.12
37.
כתבה יפהפייה ו... מחשבות על "החרדה האמריקאית."
אין ספק שאתה מתאר מצב מאוד מסובך, עצוב אבל גם שיש בו בגרות אדירה מצידך ומצד הילד. אתה בהחלט אבא מצויין שמכיל ויודע לשחק משחק שבו יש מקום לאנשים אחרים, קטנים כגדולים. רק הערונת: אני יכול להבין מאין אתה בא, כשאתה מתאר את המציאות האמריקאית, אבל אני לא בטוח שאני מסכים איתך. אני ומשפחתי היקרה חיים כאן כבר כמה שנים ולא מרגישים שהכול כאן עטוף חרדה או שהאנשים חרדים במיוחד. זו ארץ של 300 מיליון ולכן החדשות אולי יותר "מגוונות" מאשר חדשות של 7 מיליון איש אבל מעולם לא הרגשנו שאנחנו או אנשים מסביבנו נמצאים בחרדה מוגברת, בייחוד לא ביחס לישראל. האמריקאים מסודרים ומתוקתקים, וכאן אסכים איתך, לעיתים יותר מדי (אולי זה ביחס לסטנדרטים שלי שנוצרו כשגדלתי בישראל) - אבל זה בהחלט לא קשור לחרדה. אולי כישראלי, סדר ואכיפה מקושרים במערך החשיבה שלך לחרדה? הטבע בארה"ב מגוון, ללא ספק, בייחוד בוירג'יניה שמדי פעם מבקרות בה סופות טורנדו והוריקן. האם זה אומר שישראל מקום יותר בטוח? מה עם לעלות על אוטובוס בירושלים או לבקר בקניון בנתניה? ארה"ב היא מקום אחר, עם טריידאופים משלה. בכל מקרה, כתבה מצויינת, מעוררת מחשבות ונוגעת ללב כמו שכתבות אמיתיות צריכות להיות אל עומת ים החדשות המהונדסות גנטית שאני מרגיש שאנחנו טובעים בו. רק טוב!
יניב | 11.05.12
36.
כשהילד שלך מחליט לחיות שם...
יודעת בדיוק על מה אתה מדבר. הבן שלי אמנם יצא לשם בהיותו בן 26 כדי לעשות תואר שני באוניברסיטת NYU בניו-יורק, אך ברור לי כאם שחוותה זאת על בשרה שזה מאד קשה לך. הבן שלי כבר 10 שנים חי בניו-יורק. עם השנים נישא לחברתו הישראלית שבאה לשהות עמו בעת לימודיו. כיום הוא בעל חברת "סטארט-אפ" ואב ל-2 בנים מקסימים שהגדול בן 3 וחצי שנים והקטן בן 3 חודשים. נכון, אנחנו משוחחים ב"סקייפ" ונפגשים לפחות פעם בשנה או בארה"ב או כאן, אך בהחלט שהמצב קשה. לפני מספר ימים עשה צעד נוסף בדרכו ביבשת הגדולה הזו והחליט לעקור עם משפחתו מערבה לבולדר-קולורדו. אמר ש-10 שנים מספיקות כדי למצות את הבטון והרעש. מחפש משהו שקט יותר עם הרים (רוקי'ס), אגם וירוק בעיניים. בולדר היא עיר "ירוקה", מרכז יוגה עולמי וגם עיר "הייטק". בטוחה שהוא יצליח שם וגם המשפחה תיהנה מהבית עם הגינה והפארק הקרוב לבית. רק אני אמשיך להתגעגע ולומר: "אם טוב להם, מי אני שאקטר על כך?" ואמשיך לשוחח עם הבן והנכד ב"סקייפ" עד לפגישה הבאה בעוד כמה חודשים...
מלי בראל | 11.05.12
34.
מרחוק הכל נראה יפה יותר
אודה על האמת --אני כבר לא צעיר והערצתי את השיטה האמריקאית כארץ קולטת הגירה ונותנת אפשרויות לכולם. ואז פרץ המשבר ב2008 והתגלו הפנים האחרות של אר"הב. מאז התפרסמו ספרים של טובי הכלכלנים,היסטוריונים --המסבירים מדוע ארה"ב שוקעת.חוסר שיויוון בהזדמנויות ,קשר הון שלטון--כך שהתמונה לא כל כך וורודה.
חיגז | 11.05.12
30.
כתבה מרתקת וכל כך אמתית
כל מי שנולד בארץ וקשור אליה למרות כל הבעיות (ביבי, מופז, יוקר המחיה וכו'), מתקשה לראות את ילדיו בחו"ל. בנו של אמיר מן הסתם יהפוך אמריקאי. אולי יבנה שם את חייו ויקים משפחה ואז נכדיו יהיו אמריקאים שאפילו עברית בקושי יודעים. אני מבין ללבו של אמיר, זה יהיה כואב מאד
דוד | 11.05.12
29.
לחיות בישראל - זכות ענקית, וחבל על אלה שלא מעריכים ולא מבינים זאת
לחיות בישראל - זכות ענקית, וחבל על אלה שלא מעריכים ולא מבינים זאת. החיים הם קצרים, חסרי משמעות (מעבר להעברת הגנים) ומתמלאים במה שאנחנו בוחרים למלא אותם. נדירים הזדמנויות היסטוריות כמו של זאת שלנו כאן, לבנות מחדש את המדינה שלנו, למרות כל הסיכונים ונגד כל העולם - ואין דומה לגודל מימוש-עצמי שההזדמנות הזאת מעניקה לאדם. הילד יכול להיות שיבין את זה - אך מאוחר מדי, ויכול להיות שלעולם לא - הרי אנו בנוים להצדיק את החלטתנו בדיעבד גם אם הן לא נכונות.
ויקטור | 11.05.12
24.
איזה כיף לבן שלך שאתה אבא שלו
ואיזה כיף לנו שאתה יודע לכתוב את מה שעובר עליך ככה, ולא מפחד לחשוף בגלוי את הביפנוכו הכי פרטי שלכם. תודה על טקסט מרגש ומעורר מחשבות. תמיד אתה כותב כאלה אבל הפעם זה חזק כל כך, עד שטרחתי לבוא ולהגיב במיוחד :) בהצלחה עם כל מה שמחכה לכם, ביחד ולחוד. לא נשמע שהולך להיות קל, אבל בטוח שיהיה מעניין...
דנה | 10.05.12
20.
כתבה כתובה באומץ וכנות
אוי אוי אוי כמה מורכבים יכולים להיות החיים כשהעולם הופך לכפר גלוגלי קטן. אמיר תהיה בטוח שמה שהשקעת לא נמחק . האם למישהו מאיתנו יש בטחון שהבן הגדל בביתנו ילך בדרך שלנו? אל תוותר על הקשר זו לא פרידה זו נסיעה שנועדה לאשר לו להשאר עם המשפחה החדשה בלי לוותר עליך. הכתיבה שלך מעוררת השראה!!!
אירית | 10.05.12
13.
מספר ועומק הרבדים בכתבה מדהימים.
היכולת של זיו לארוג את הסיפור האישי שלו עם מבט בוחן על ההוויה האמריקאית, וללא שיפוטיות פשטנית, מעוררת הערצה. התמונה רבת המימדים שהוא נותן על עצמו ועל לבטיו כאב, בצירוף הרהוריו על ההוויה האמריקאית והישראלית הם ביטוי של ראייה מורכבת ורחבה, של כישרון סיפרותי ועיתונאות חכמה ונבונה. כתבה מעולה.
נתן | 10.05.12
11.
כתבה נפלאה
כתובה בפתיחות ובאומץ רב - כל הכבוד. לגבי העניין עצמו - כמובן שכל אחד חי את חייו לפי השקפותיו, וגם אני לא באמת יודע מה הייתי עושה במצבך. מה שאני כן יודע - קל מאוד להסתכל על האמריקאים מלמעלה, ולהרגיש את הלב מתרחב בגאווה מתחושת העליונות שלנו. כן, ישראלים הם לא "ראש קשה" כמו האמריקאים, ואנחנו אוהבים לחשוב שלנו יש גמישות שהופכת אותנו לאנושיים יותר. זה נכון חלקית. זה נכון בעיקר אם אתה צבר. נסה לדמיין את חייך כמהגר, או פועל זר, או חס וחלילה, נכה. אז הנוקשות האמריקאית פתאום עושה סדר, והיא אפילו משהו להתנחם בו. שוב, אני ממש לא שואף לאמריקה - גם אני חי בארץ, מבחירה, אחרי שנים ארוכות שם, ולשימחתי אינני צריך להחליט החלטה כזו לילדיי (בינתיים). הרבה הצלחה לך, ולבני ביתך (באשר הם).
יואל | 10.05.12
1.
אמיר: מה שטוב לילד הוא לא תמיד מה שנכון לילד. מה שנכון לילד הוא לא תמיד מה שהילד רוצה.
לשם כך יש לילד הורים בעלי ניסיון חיים. אולי דרך הביניים היא הדרך הנכונה לילד ולהורה. שיגדל ויתחנך בישראל ולאחר מכן הוא תמיד יוכל להתקלקל בארצות הברית. אל תדון את עצמך למוות אטי ומייסר, הרי אתה אוהב את בנך.
רפאל | 10.05.12
תודה, קיבלנו את תגובתך ונשתדל לפרסמה, בכפוף לשיקולי המערכת