נביא אותו כסימון לתביעת 197

הנכסים אולי עלו ב- 116 אחוז אבל דירות שנקנו בשנת 2002 עולות היום פי 3 (כלומר 200 אחוז תוספת). אז באופן אבסולוטי, ערך המבנים באמת עלה יחסית למדד הבניה שעלה רק ב- 50% בתוך 10 שנים. אבל באופן יחסי לבניינים השכנים שהם לא לשימור, הנכס ירד יחסית אליהם. בקיצור, מריבות של מיליונרים....

הריסה ובנייה מחודשת הרבה יותר מהירה זולה ונוחה לתחזוקה. את פקידי העירייה זה לא מעניין. צריך ללכת לבגץ נגד העירייה שמאלצת את בעלי הנכסים לפעול כאילו היה שלה

כדי לשלם את עלות השיפוץ דיירי בניינים לשימור נדרשים לשלם פי 2-3 יותר, לפתוח מרפסות (גם כאלה שנסגרו לפני 30-40 שנה ובאישור העריה), להחליף את כל התריסים, ועוד דרישות קשות ליישום. הדיירים שגרים שם לא יותר עשירים משכניהם והרבה יותר קשה לקבל את הסכמתם לשיפוץ בגלל המחיר. התוצאה היא שהבניינים אינם משתפצים. כדי לפתור את הבעיה, העריה צריכה להקים קרן שתעזור במימון השיפוץ לבניינים לשימור. אם השימור הוא ערך ציבורי אז ה'ציבור' צריך להשתתף בעלות השימור. העריה גם צריכה להתגמש קצת בחוקי השימור במיוחד סביב הנושא של המרפסות כי רבות מהדירות הללו נבנו בגודל 70 מ"ר עם מרפסות של 20-30 מ"ר. העריה אישרה את סגירת המרפסות לאורך השנים וכיום אף דייר שגר ב-90-100 מ"ר לא הולך להחזיר אותה ל-70 מ"ר רק כדי לשפץ את הבניין.