הכל טוב ויפה להיות איפה שטוב לך נחמד לך ואתה מאושר יש רק בעיה אחת עיקרית יש מעט מאוד משרות והרבה מאוד מועמדים ככה שאם אתה כבר במשרה סבירה אז אתה לא יכול לזרוק אותה ולרוץ למשרה בא אם יקבלו אותך תהיה מאושר 1. כי בזמן שאתה מחפש אין לך שכר אז איך תחיה עד שתשיג את משרת החלומות הא?2. ככל שאתה יותר שנים באותו מקום אתה מקבל יותר תוספות שכר אם תחליף למשרת החלומות תיתקע עם שכר שסגרתה עליו ויקח הרבה זמן לקבל תוספת

ובהמשך לכתבה המאלפת כל כך, "ואז אנחנו מחכים לגיל הפרישה רק כדי שנוכל לפתוח דף-פרק חדש"

התובנה מסייעת לי להמשיך הלאה...

ל2 : הבעיה היא שגם במקום כזה כשאתה חושב שאתה יציב, מוערך, ולמרות חוסר שביעות מחליט להשאר ולהמשיך לתת - אתה עלול ביום בהיר למצוא את עצמך בחוץ בלי לדעת איך ולמה ( כי מנכלים התחלפו, והפרעה החדש לא ידע את יוסף, כי אתה פתאום עולה הרבה מדי לאירגון, כי אתה "נופל" לאמצע סכסוך אגו שבכלל לא היית שותף בו....וכו' וכו'. ואז אתה מוצא עצמך בגל מתקדם מול שוקת שבורה. אז הדבר היחיד הבטוח - הוא ששום דבר בתעסוקה בארץ היום אינו בטוח. ול10 - אני שמחה שמישהו שבא להוראה כי חשב שהחיים שם פיקניק מבין את הבלוף הגדול באמירות שמורים עובדים חצי יום וחצי שנה. הדשא של השכן תמיד ניראה ירוק ומסורת ההתגוללות על המורים אינה פוסקת לרגע. טוב לראות שמישהו מבחוץ מבין שהדברים שונים. כתבה מענינת מעוררת מחשבה.

הבנו. אנשים לא מאמינים שיוכלו לקנות דירות. אנשים לא מאמינים שיוכלו למצוא עבודה אחרי גיל 40. אנשים חושבים שרק מי שנולד מבוסס יוכל לבחור לעשות מה שהוא רוצה ושכל האחרים "חייבים" לדכא עצמם מחוסר ברירה ולהישאר "עבדים מודרנים" עד הודעה חדשה. חומר למחשבה: 1. אם תסתכלו על אנשים "עשירים", אותם העשירים שפופולרי להתייחס אליהם כנקודת יחוס, תמצאו שהם הגיעו על פי רוב מרקע סוציו-אקונומי מאד קשה. כלומר המציאות אילצה אותם לעשייה ובהמשך הגיעו לאן שהגיעו (ייתכן גם שמי שהיה בשפל יודע לאן יכול להדרדר ולנסות להעימנע מלשוב לשם, או לחלופין יודע שניתן להסתדר גם שם ולכן לא מפחד). 2. תרבות הצריכה (צריחה?!) הרווחת כיום מעודדת להוצאות שוטפות מיותרות שקל מאד (אם היינו בוחרים בכך) להימנע מהן ולתרום לרווחתנו הכלכלית. אבל, מתוך בחירה (מעט כנות, חבר'ה) קונים את הסמארטפון, יוצאים לחופשה שנתית, הקפה-מאפה בבית הקפה הקרוב (מי נסע באוטובוס לאחרונה?) ועוד ועוד... כך בדיוק מצמצמים את "אפשרויות הבחירה" ומגיעים למצבים שחלק מהמגיבים הציגו. אין 100% של בחירה. יש כאלו שהגיעו לנקודת האל-חזור (ובמסגרתה יאלצו למקסם את תחושתם ולמנף את חצי הכוס המלאה). אבל יש הרבה מאד שבאמצעות סדרת התנהלויות קלוקלת יוצרים (לעצמם) מצג שווא של מסכנות וחוסר ברירה, וחבל. תבחרו מה הכיוון הכללי שלכם (כן, אפשר שיישתנה גם בעתיד, ולא חייבים להיכנס לכל הפרטים הקטנים), והתמקדו בו. וותרו על כל ההפרעות הלא נחוצות (שכל אחד יחליט עבור עצמו) ותדחפו את עצמכם להצלחה האישית שלכם ונטרלו את ההשפעה של כל ה"מערכות", ה"כתות המודרניות" (סמארטפונים, פייסוק וכיוב') והתמקדו בעיקר. שיהיה בהצלחה

מה לעשות כשאתה לא אוהב את העבודה שלך, אבל לא מוצא משהו אחר במשך הרבה מאוד זמן??? כולם רוצים ניסיון. וזה שיש לך נסיון בתחום אחד לא עוזר למצוא עבודה בתחום אחר. האם להתפטר לפני שמצאת משהו אחר? או לעזוב עבודה בטוחה בשביל ללכת וללמוד תחום אחר ולהתחיל מאפס? מה אתם אומרים?

חרטה הוא רגש אבוד שאין לו הרבה תועלת, שמהותו היא חפירה ונבירה בעבר. לדעתי עדיף לנסות ולגלות אם זה תואם לציפיות או להתאכזב. להתחרט ולהכנס לקיפאון זו טעות.

זה כל כך נכון וקולע כל הניתוח של ההתלבטות.. אני שמחה שסוף סוף יש בכלכלסט כתבה מעניינת שלא קשורה למדד כשלהו...

כשאתה כל כך נאחז בשיטה אל תתלונן כשהיא מפילה אותך איתה. אז לא תלמד את המקצוע החדש באוניברסיטה. תלמד אותו בעצמך. תוך כדי שאתה עדיין עובד. אם אני לא טועה זה היה הטיעון היחידי שהבאת.

כמובן יש משמעות גם לסוג העבודה

לא ממש. גם מי שמתגרש לא כל כך מאושר. עדיף לעבוד על מערכת היחסים ולא להחליף אותה כמו שעדיף לשנות תפקיד בתוך מקום העבודה ולא להחליף אותו

יש לכל אחד מאיתנו אחריות אישית לממש את עצמו. ז'א לקום בבוקר וללכת בכיף לעבודה. צודקת הכותבת שאומרת העבר עבר...ז'א להניח לעבר,להפסיק להאשים את ההורים ולהפסיק לבקר את מי שהיינו וההחלטות שקיבלנו או לא קיבלנו...להיות כאן ועכשיו. להינות ממה שיש . וכך, כשקרובים לעצמינו - קבלת החלטות נעשית בפשטות ובבהירות.

ולכן כשאתה רוצה לעשות משהו, אבל איזה שדון בראש גורם לך לא לעשות תחשוב טוב טוב למה לא. ואם אין סיבה אז באמת תנסה לעשותו. הפחד מלנסות משתק אותנו לא פעם... חוצמזה, באמת כדאי למצוא הנאה במה שאתה עושה, מה יעזור לי להתאבל על 20 שנה מבוזבזות? עדיף למצוא עניין בחיי היומיום ולמצוא את הסיפוק מהרגע ולא ממה שיהיה (אולי) מחר. אני יודע שזה קלישאה, אבל כדי להיות מאושר צריך לעשות דברים שגורמים לנו הנאה, או לחליפין, למצוא הנאה במה שאנו עושים. ממליץ על ספר מצויין "באושר ובאושר" של טל בן שחר (נדמה לי שככה קוראים לו...)

מעסיקים לא רואים בעין יפה עובד שלא החזיק לפחות שנתיים בכל משרה. אם יש לך פחות משנתיים במשרות קודמות הם עלולים לפסול אותך על כך וזה עולה מחדש בכל ראיון עבודה. גם אם יש סיבה לגיטימית ותשובות רציניות לשאלות האלו.

עובדים מקצועיים בעלי ניסיון רב הם נכס ויהיו מבוקשים בכל גיל. עובד שמוצא את עצמו בגיל 40 עובד באבטחה כנראה לא מוכשר לשום דבר או שהוא עבד בנישה מאוד צרה שאין לה ביקוש. הסוד הוא לרכוש מקצוע רחב שנוגע בתחומים רבים. מקצוע כזה יאפשר לעבור בין תחום לתחום ואפילו לעבוד בתור עצמאי. אני מכיר מספר אנשים שסיימו דוקטורט בארצות הברית והם ממש לא שייכים לעשירון העליון. בעצם הם עלו בשנות ה-90 מברית המועצות והוריהם עבדו במפעל. סטודנטים לתארים מתקדמים בארצות הברית מקבלים מלגה בנוסף לשכר עבודה. אז תשמור את הרמיזות שהיא הצליחה בחיים רק בזכות אבא ואמא עשירים לעצמך, תל אביבי ממורמר.

זה תסמונת היהודי הנודד זה הגנטיקה של הציידים-לקטים שמליוני שנים נעו בטבע וחיפשו גןם עדן חדש ללקט בו את הפירות,בגלל זה קשה לבנאדם להיות מסופק בעבודה במשך 20-30 שנה...

במציאות של היום, צריך לתכנן את החיים כבר מגיל 16. בארץ, אתה צריך לעבור משוכות כמו צבא, שרוב האנשים לא עושים בו תפקיד משמעותי שתורם לחיים שלהם. לעולם הגדול (מחוץ לישראל) אפשר לצאת רק אם יש לך (להורים שלך) כסף ורצוי אזרחות זרה. אחרת, גם אם שיחקת לפי הכללים, אתה תקוע בארץ, עם המקצוע שבחרת ללמוד, גם עם חצי מיליון בבנק, בגיל 30 זה מאוחר לשנות את החיים או להתחיל להיות מתמחה בשכר אפסי.

מי שאין להם כסף, הם שקועים בחובות למשכנתא ל 25 שנים לפחות, יש להם שלושה ילדים והם כבר לא רק לא אוהבים אחד את השנייה אלא ממש שונאים, בכל זאת קשה להם להתגרש. כשיש כסף, המצב שונה כמובן והכל אפשרי. לכן, נישואין לא מוצלחים, כשאתם עניים, הם בכייה לדורות, וגם הילדים סובלים מכך.

והתחזיות הן שתמשיך לרדת, אך אנו לא מוכרים כי אוכל אותנו שלא מכרנו אתמול... אנו מחכים שתעלה ואז נמכור... אבל היא ממשיכה לרדת ואז - או שתקועים איתה או שמוכרים בהפסד גדול ושוב אוכלים את עצמנו.

הכתבה מדויקת, רהוטה ועניינית. כן ירבו כאלה

הכתב שאל אותם: איך זה שהצלחתם להישאר נשואים באושר 70 שנה? והאישה ענתה: אנחנו עוד מהזמנים שכשמשהו היה מתקלקל היו מתקנים אותו, לא זורקים. ייתכן ש"תיקנו" מחוסר ברירה, אבל תיקנו והמשיכו הלאה. ולעומתם אנחנו - אנחנו חיים בתוך הצפה של אפשרויות ובחירות. כל בחירה שאנחנו עושים גורמת לנו לחרטה מיידית או מאוחרת, ולגעגועים לכל האופציות שסגרנו מאחורינו. החופש לבחור מכביד עלינו, ובנוסף, יש את הדפוסים האישיים שכבר הוזכרו כאן בתגובות. אל מקום העבודה הבא ואל המערכת הזוגית הבאה אנחנו נביא את עצמנו ונחזור על אותם דפוסים אופייניים לנו ובסופו של המרוץ המעגלי נגלה שהגענו כמעט לאותו מקום ואז (אולי) נתחרט על השינויים שעשינו ועל ההחלטות הפזיזות שקיבלנו... בקיצור, נסו למצות את הטוב מהמקום שאתם נמצאים בו וגם לגרום קצת טוב לאחרים וככה אולי רמת שביעות הרצון הכללית תעלה ולא ניאלץ להתרוצץ כמו עכברים כדי לחפש כל חיינו את "המקום הבא" ואת "הפרטנר הבא" ואת האושר החמקמק שתמיד נראה טוב יותר כל עוד אנחנו מביטים על הדשא הירוק יותר של השכן...

מוכר דירה הדוחה הצעות רכש חדשות, כי הוא לא מצליח לשחזר את ההצעה המצוינת שקיבל, בשבוע הראשון שהוציא את הדירה למכירה. פועל יוצא שבסופו של דבר הוא נאלץ למכור את הדירה בהנחה משמעותית, כי היא "נשרפה" בשוק.

הפריווילגיה להשתעשע בשפע הבחירות והאפשרויות שמציע לך העולם היא פיקציה. רק לאדם שגדל בבית של העשירון העליון יש את החופש ללמוד מה שהוא רוצה, לגור באיזו ארץ שהוא רוצה, להחליף עיסוק כאשר משעמם לו, או לנוח מעבודה. כל זה ניתן למי שאבא עשיר מממן את שגיונותיו וכשלונותיו. מי שלא נולד לכסף ולירושות ועובד לפרנסתו, נאחז במקום עבודתו, כי אף אחד לא יממן לו לימודים חדשים ותקופת אבטלה באמצע חייו. מי שכבר עבר את גיל 40 משול למת בשוק העבודה בישראל ויכול להשיג עבודה רק בקופה או באבטחה, אז מה הפלא שהוא נצמד למקום עבודה במידת יכולתו. כנראה שמי שמסוגל לממן לעצמו לימודי דוקטורט באמריקה, נמצא במצב כלכלי חברתי שלא מאפשר לו להבין את מצוקת הקיום של 9 העשירונים האחרים ואת קבלת ההחלטות שלהם.

בני אדם הם אוטומטים מעצם מבנה המוח שלהם פולסים חשמליים.שנצרבו בסוג מסוים של ספריה .וכימיה שמפעילה את מערכת העצבים והרגש, והמוח זוכר את הסיטואציה של הארוע ואת הפרשת הסם ואחר כך מהתחושות של הנעים לא נעים .ושומר בזכרון, אחר כך שאנחנו נמצאים בסיטואציה דומה, הוא שולף מה שאדם ספג למוחו זאת היא אישיותו .כאשר חוטי החשמל למוח . והחיבורים ביניהם אנחנו חיוטנו .(אותם אקסונים וסינפסות) כאשר חוטי החשמל מחוברים וידעים לאן להעביר את המידע וכולם קשורים לכולם, איך בדיוק מוציאם חוט שעוברת בו אינפורמציה מסוימת וסוגרים לו את הברז. כול המערכת הרי תתבלבל. שינוים בבני אדם קורים לאט ורק שיש להם אינטרס או של איום או של פיתוי. הניתוח של הפרופסור הוא ניתוח של לראות תוצאה ולנתח קדימה כמה פרמטרים , שהם מסקנה מעצם הניסיון העצמי והאינטרס שלה .(ולא שהיא לא צודקת) הניתוח שלי הוא לראות תוצאה .לרדת לסיבה הבסיסית .אחורה ולהתחיל להבין דרכה את עשרות הפרמטרים שמרכיבות את התוצאה . והמסקנה שלי היא שקשה מאוד להניח לעבר. אם שינו הגישה הוא אינטרס חזק .אז נשתנה .

כל החופשים במהלך השנה הם לא חופשים כי תמיד יש מה לעשות והכל בלחץ מטורף. והחופש הגדול מדכא כי צריך לחזור לח... הייתי תקועה במקום עבודה קודם 20 שנה ואין לי שום כוונה להיות תקועה בהוראה עוד 20. עם כל הכבוד לכותבת המאמר - בכ"ז היא לא נותנת את הפתרון של איך קמים ועושים את השינוי ללא בעיטה בתחת. (ביחוד בגיל עבודה מתקדם)

אי אפשר להגשים את החלומת של כולם. העולם לא יכול לתמוך בכל כך הרבה בלרינות

כל המקצועות חר***, בהוראה לפחות יש חופשים...

השאר עצמאיים או זמרים או אומנים. אבל הרוב? ביום שיהיה להם כסף או לא יהיו חייבים-יפסיקו לעבוד

עד אז הם סובלים נ.ב הנשים פולניות.

צריך סבלנות ולהשקיע עצמך במקצוע ועם השנים מגלים שיש הרבה דברים לאהוב בו. הרבה אנשים שלא מסתדרים במקום עבודה ורוצים לעבור מגלים שסוחבים את הבעיות שלהם לעוד מקום. לא שלא צריך לעבור כשסובלים אבל תבדוק איפה גם אתה תורם למצב. כמו כן אנשים סוחבים את ההורים שלהם שמקבעים אותם בחוסר גמישות לשינוי.

לדוגמה: 1) שכר - בן אדם שנמצא בארגון 15 שנה, והשכר שלו נניח 30,000 ש"ח, ואין סיכוי שימצא עבודה בכזה שכר (מה גם שאם הוא 15 שנה, הוא כנראה כבר בן 40, ולא קל למצוא עבודה). 2) מוניטין - יש סיכוי שיש לו שם מאוד טוב בתוך הארגון, מה שגם יכול לתת לו יותר יציבות תעסוקתית בתוך הארגון.

ותודה לפרופסור הנבונה להפליא אל הבחנות צובטות ומכמירות לב, הרי מי מאתנו אינו מכיר וחשד על בשרון - חידודין חידודין - את הצמרמורת שמחוללות בו החרטות שמצלקות את הנפש. עונג שבת אמיתי בבוקר חמיסיני.