ברצוני לספר כי ד"ר ורטהיים העביר בשנת 2012 השתלמויות למורי נהיגה בנושא "נהיגה קואורדינטיבית" כאחד שהיה ממונה על השתלמויות אלו שהתבצעו ברובן במכללת חש"ן לתחבורה . הדברים שנאמרו היו מאלפים והציגו באור חדש את הקשיים בהם נתקלים לומדי הנהיגה. ניתנו פתרונות רבים להרבה מקשיים אלו ומורים רבים סיפרו כי בעקבות ההשתלמות שינו את גישתם ללימודי הנהיגה. אני משוכנע כי גם התלמידים ייצאו נשכרים מכך לסיכום מחובתי לומר כי ד"ר ורטהיים הוא ענק בתחומו ויש לקחת את דבריו ברצינות רבה וליישמם.

תהליך האימון מורכב מאוד וצריך להיזהר מלהגדד מנטאלי או גורם הישג אחר

אצלנו לא משקיעים כמעט כלום בנושא המנטלי וחושבים רק במונחים של פסיכולוג ספורט מתלווה למשלחת או קבוצה. לא צריך לחכות שלמשבר וכדי לעבוד גם על מניעה. היום כבר הוכח קשר ישיר בין רמת התפקוד הפיזיולוגית לרמת האימון המנטלית של הספורטאי. הטובים ביותר יודעים לשלב אימון מנטלי עם האימון הפיזי ויש תוצאות. לצערנו, הספורטאים שלנו ניזונים מידע חסר וחלקי ומתפתחים בצורה לא אידאלית. במצבים של לחץ כפי שנכתב בכתבה אנחנו חלשים במיוחד. הספורטאים שלנו תמיד נופלים על אותה נקודה, הם מרוכזים יותר מדי בפחדים שלהם ,במקום במה שהם רוצים להשיג, מסתכלים יותר מדי על "לוח התוצאות" באמצע המשחק (התהליך) ולא מתמידים. חוסן מנטלי הוא החוסר הגדול בספורט הישראלי ועד שלא יבינו זאת מנהלי ומאמני הקבוצות הגדולות בארץ ומנהלי ומאמני הנבחרות השונות לא יהיה שינוי לטובה. תבדקו כמה מאמנים מנטליים עובדים אצל מוריניו בריאל מדריד...

במציאות הספורטיבית בישראל אין תהליכי חשיבה ארוכי טווח, והספורט מנוהל ע"י עסקנים ולא ספורטאים לשעבר או מאמנים בעלי ניסיון. כך מתנהלים רוב ענפי הכדור, השחייה והאתלטיקה. ורק במקצועות כגון גו'דו ושייט יש לנו הצלחות רגעיות כי הם מנוהלים ע"י אנשי מקצוע שבאים מהענף. גם במקצועות הבודדים הללו, יש מריבות ותככים שלעתים מעפילים על המאמצים הכנים לקדם את הענף. כל זמן שהספורט שלנו נחשב לחשוב פחות מבחינה לאומית, מקצועית וכלכלית, לא מגיעים לניהול בו טובי בנינו ובנותינו, וכך הוא נראה. עקב כך, אנו עדים למאמץ מרוכז לקראת האולימפיאדה הבאה, עם הרהורים קצרים לאחריו, ושוב - המעגל חוזר על עצמו. אין עתיד לספורט הישראלי, ללא תכנון ארוך טווח. אין עתיד בריא לנוער הישראלי ללא השקעה בספורט להמונים, ויתכן ואין עתיד למדינה ללא חוסן ובריאות לאומיים שאפשרו לנו בעבר לעמוד במשברים שונים. את השינוי צריך להתחיל מהיום, באופן הדרגתי, ובכל הרמות. מרמת משרדי הממשלה ועד לאחרון הילדים בשיעורי הספורט בגני הילדים ובית הספר.

ובמיוחד מדוע המדינה צריכה לעסוק בזה. אם יש עשירים שמתעניינים בשיט שיממנו את השייטים. כיוצא בזה ג'ודו או התעמלות. המדינה צריכה לקדם את המדע, השירה והפילוסופיה.

העיקר זו ההשתתפות ולא המדליות !!! ואם כבר להכנס לדיון"האגו מנייאקי" הזה,צריך להזכיר לכל כי את הספורט הכי חשוב מזניחים בישראל מזה כמה עשורים: ספורט ההמונים-ספורט לאלפים לררבות ולמאות אלפים !!! ולא לאלופים שמטופחים רק לשם "ייצוג" והיתעסקות של עסקונה ( ורשיאויאק) ופוליטיקאים (לבנת) כמתבונן מהצד על הנוער והילדים ברחוב אני רואה גוש די מפחיד של אוביסים (עודף משקל מבהיל). בעוד עשור הצבא יהיה מגושם,חסר מרץ ומלקק ממתקים. בעוד שלושה-ארבעה עשורים מחלקות הטיפול בכלי-דם,סכרת ושאר מחלות של השמנת-יתר ייכרעו תחת המעמסה של השמנמנים שגודשים כיום את הקניונים. אז צריך להפנות את המרץ למגרשי ספורט עממי ,לפתוח את המגרשים בימי החופשה-כולל שבתות- ולהעמיד שם מאמנים בעלי דוגמא אישית לפיתוח כושר. ותקנו אותי אם אני טועה.

1. אומנויות לחימה - מתאימות מאוד לאופי הלאומי. לכן צריך לטפח את הג'ודו והטקוואנדו, שהם ענפים אולימפיים, וגם את הקראטה, שאולי יחליף את הטקוואנדו בעתיד. 2.כדורעף/כדורעף חופים - ענפים שכיף לעסוק בהם ולצפות בהם. יש לנו רצועת חוף ארוכה ויפה, וכדאי לנצל אותה. 3.טניס שולחן - ספורט פופולרי יותר ממה שחושבים. בכל מתנ"ס ובסיס צבא יש שולחנות, ואנשים עומדים בתור לשחק. כמובן שישראל לא יכולה לדגדג את הדומיננטיות הסינית/אסיאתית, אבל אולי באירופה נוכל להגיע להישגים. 4.קליעה - ספורט יקר ויש בו קשיים אוביקטיביים שמונעים ממנו מלהפוך לפופולרי, אבל יש בישראל אנשים לא מעטים שמתעניינים בו כהמשך למה שעשו בשירותם הצבאי. למה לא לסמן כמה צלפים מצטיינים ולהביא את יכולתם למישור הספורטיבי? 5.שייט - ענף חזק מאוד באופן מסורתי. צריך לשמור על הקיים ולקדם אותו הלאה. 6.תריאטלון - זוכה לפופולריות הולכת וגדולה. אולי ייצא מזה משהו.