בואו ננטרל את "נתניהו ושותפיו" מן המשוואה. נרד לעובדות, ששוב מעזות לזקוף את ראשן המכוער ונתייחס לשתי עובדות. עובדות, לא פרשנויות: 1. איראן מפתחת נשק גרעיני. 2. הצמרת האיראנית: דתית, צבאית ופוליטית אומרת במפורש שברצונה להשמיד את ישראל. עכשיו, גם בהנחה שנתניהו מטומטם חסר אחריות ומנותק לחלוטין מן המציאות, איך אפשר בכלל ל"העצים" את האיום האיראני המפורש והחד-משמעי. כדי לעשות זאת, צריך להפריז רחוק מעבר ל"השמדה". סליחה על חוצפתי כי רבה, נדמה לי שיש כאן בעיה לוגית קשה. פוליטיזציית היתר שבה לוקים כותבים רבים שמרשים לעצמם התלהמות בלתי מוגבלת, כמובן פובליציסטים, אך לצערי גם רפורטרים - בסופו של יום מחבלת בדמוקרטיה ושוחקת את חופש הביטוי.

הוא מעולם, מעולם, לא שר בעברית, אבל אין כמו לעקוץ בעברית, אפילו סתם בשביל הכיף

זה פשוט מצחיק אותי. לא תעוף? אני מהנדס תוכנה, אני יכול לעבוד איפה שאני רוצה אבל רבאק, אתה עורך של מוסף בעברית, איפה תימצא עבודה.

ה-BBC עשה על זה סדרה נפלאה לפני כעשור, עם ניתוח השוואתי והיסטורי שהצביע על המנהיגים השמרניים יותר (למשל הרפובליקאים בארה"ב, אבל גם ה"גברדיה הותיקה" בבריה"מ, או "כנופיית ה-4" בסין) בתור אלו שמדור לדור, או משלטון לשלטון מחריפים את המסרים, בעיקר כדי להשיג את "כניעות" העם לרצונות/צרכים הכלכליים של האליטה השולטת. ולעניין זה לא היה הרבה הבדל בין הקרמלין ה"קומוניסטי" לבין רונלד ריגן הקפיטליסט, וגם היום אין הרבה הבדל בין פוטין (למשל) למיט רומני, או אפילו נתניהו. הנסיון של הדור הצעיר להתקומם נגד שלטון פחד זה בשנות ה-60 התמסמס ורק דחה בכמה שנים את השלב הבא.

זיו מצליח, מעשה קוסם, לקשור בין חוויות שעבר להכללה עמוקה המסבירה את הטרגיות שבמצב הדו כיווני אליו נקלע האדם הישראלי הצעיר בימינו. תופעת האנגליזציה כמנוס ריגשי מתחושת ההיכלאות הקשה והתובענית במציאות הישראלית. הוא קושר בין שתי החוויות תוך חדירה מדהימה לנפש הישראלי הקרוע בין "שם האוניברסלי" ו"כאן הדכאני". מסקנתו בסוף עצובה ומדכאת. אבל זה מה יש.

ואצלי לא מדובר בתמ"א אלא בפינוי בינוי של רחוב שלם, ובניה של מגדלים בני 40 (!) קומות ולא בגבעתיים אלא בבת ים (!!!) אני כל כך סקפטי לגבי התכנית הזאת שהייתי מעדיף אפילו למכור את הדירה (אני לא גר בה למזלי) ולוותר על ה"הזדמנות" המפוקפקת הזאת.