שורה תחתונה,יושרה היא הדרך, נטיות לב אלו ואחרות מאפיינות תקופת זמן זו או אחרת. המאמר הנוכחי מלמד מהי "עבודת אלים".

לאחרונה התהפך שם השלטון, ובכלל לא בטוח שבעוד מספר שנים עדין נראה את ההסכם עם מצרים כספור הצלחה.

איני חפץ שהמדינאיים שלי יהיו אופטימים במיוחד, ולא יעשו שלום מכל חלום. ועל הדרך יקחו סיכונים מיותרים, יוותרו על שטחים אסטרטגיים, או על יחסי כוחות, תמורת אשליה אופטית של מזרח תיכון חדש. אולי בכל זאת יש סיבה למה היונים נשמעים ילדותיים יותר הם פשוט אופטימים מידי...

אפשר להסביר הפוך: הניצים - דווקא הם אלו שרואים את תגובת הצד השני לוותרנות ומבינים כי היא לא מובילה לתוצאה הרצויה. (ומכאן שינוי עמדות הציבור הישראלי). היונים - שבויים בקונספציה שהצד השני הוא קבוע ברצונו לחיות בשלום אם רק יאפשרו לו (תכונה יציבה) ולכן שמים דגש רק על תגובתם הם - לוותר.

כל מי שעיניו בראשו ומעותיו בידיו שיסתלק מכאן לפני שיהיה מאוחר.

שניהם ישראלים, זוכי פרס נובל לכלכלה אומן - תורת המשחקים כהנמן - ? אולי רציונליות?

- בשתי מילים: כשל לוגי. - במילה אחת: פאראנויה. אבוי לעם המגדיר את עצמו באמצעות כשלים ופאראנויות.

ואם גולדה לא הייתה נכנעת ללחץ האמריקאי, ומורה לצה"ל לתקוף ראשון ב73, אז היום גם היה הסכם שלום, וגם סיני היה של ישראל.

שהביאה עליהם אסון עצום , אז מה בדיוק הקושי לשכנע כמה רוסים ולבנטינים במלחמונת ?

חבל, למרות שאני אוהב את המאמרים שלך אבל הסוציולוגיה והפסיכולוגיה החברתית נותנת הסברים מעמיקים יותר.

קדם הקדמה לניצים ויונים הייתה יכולה להיות במקום. מעבר לזה הכתבה הייתה מעייפת ומפוזרת. מתחת לרמה של שאר הכתבות פה

לפני כמה ימים התווכחתי עם מכר. הוא טען שכל עניין איראן זה בלוף, ושאיראן מעולם לא קראה להשמדת מדינת ישראל. אני אמרתי לו - שזו תיאוריית קונספירציה מטורפת. ואז, פתחתי את האינטרנט...כן כן..וחיפשתי איזכורים, שתכננתי לשלוח לו למייל, שמוכיחים חד משמעית, שאיראן מעוניינת לתקוף אותנו. יודע מה? מצאתי בקושי אחד! שגם הוא יכול להתפרש בכל מיני דרכים. לא מאמין לי? תנסה בעצמך! אני חלילה לא אומרת שיש להקל ראש בעיניין האיראני, אבל אני בהחלט מאמינה לקולות המומחים, הפרשנים ונציגי בעלות הברית שלנו בעולם, שאומרים שיש עוד זמן, שכדי לנסות קודם את כל האפשרויות של הסנקציות, האיומים והצהרת הכוונות מפיהן של המדינות החזקות ביותר בעולם. והדוגמא הזו, היא מצויינת ביחס לכתבה המאלפת.

וכל מילה נוספת מיותרת.

זה בהחלט לא הביסוס היחיד של הטענות... אם קוראים את הכל, הנקודה הזו ברורה.

שמעת על מספר דרכים להשגת מטרה? ולבחירת הטובה מכולן יש תאוריה? זאת שנקטנו מול סוריה מתבררת כטובה יותר.

ואני כותב את זה עם כל הכבוד למראויין המכובד באמת. למה הדבר דומה - לכתבות שהיו אינספור בעבר עם פיזיקאים על תורת היחסות וששאלו אותם "מה, זה אומר שבאמת הכל יחסי? לדוגמה שאם אני עשיר פי עשר מהקבצן ברחוב אז אני עשיר?" מי שרוצה דיון כללי שיבחר דוגמאות בקפידה, ומי שרוצה שיקראו את הטוקבק שלו שיפסיק להתנשא על הקוראים האחרים ש"לא טורחים לקרוא".

כשנכבש חצי האי סיני כולם פימפמו את הרעיון שסיני העניק לנו עומק איסטרטגי שלא היה לנו עד אז. אבל כשפרצה המלחמה ומצאה אותנו לא מוכנים לא עשה המטכ"ל שימוש בעומק האיסטרטג'י הזה. במקום להסיג את לוחמי המעוזים - שלא נועדו למלחמה אלא לבט"ש, ולהסיג בהדרגה את הצבא מעבר לטווח טיל הנ"מ הנייחים של המצרים (15 קילומטר לערך) ולהמתין שם לגיוס חיילי המילואים, הגנרלים התעקשו לשחוק בלי טעם את הכוחות הסדירים ואת הטנקים ואת חיל האוויר על גדות התעלה וספגנו אבידות כבידות בכח אדם ובציוד שהקשו מאוחר יותר על מעבר למתקפה והאריכו מאוד את הלחימה. המצרים לא התכוונו להתקדם מעבר למטריית הטילים ולו עשו כן חיל האוויר היה כותש אותם לחלוטין, אבל הגנרלים ושר הבטחון בראשם נלחמו את המלחמה הקודמת. בסופו של דבר התבוסה המצרית, למרות תנאי הפתיחה הקשים, הביאה את סאדאת לירושלים. למרבה הצער, בגין לא גילה אז נחישות והותרנות שלו (בתמיכת אריאל שרון) על איזור החיץ בין מצרים לעזה - חבל ימית - עלה לנו בבריחה מעזה ועולה לנו היום בטירור אדיר כשבמצרים שלטון בעייתי..

הטיעון שמי שנלחם על שלו משיג את מטרותיו כמעט תמיד נשמע כללי מדי. נדמה לי שהיטלר נלחם על מטרותיו ומה שנראה לו כזכויותיו ותראה איך הוא גמר. נחישות היא תכונה חשובה והכרחית למדינה ולשלטון השאלה איך משתמשים בה. אפשר להיות גם נחוש בחתירה לשלום.

על כן אני מקווה שהמסגרת שניתנה למקבל הפרס להצגת תפישתו היתה קטנה או שמא העריכה שיבשה את כוונתו. זה במקרה הטוב. במקרה הרע יש בדבריו עיוות לוגי חמור מאין כמוהו, באשר הוא מסתמך בדיעבד על מקרה יחיד לביסוס טענתו.

וקצת יותר היסטוריה אדון זוכה פרס נובל. צ'רצ'יל היה נץ ונותר בודד במערכה חודשים ארוכים לפני שגם ממשלת בריטניה ודעת הקהל הבריטית הבינו את הסכנה ששמה אדולף היטלר. הכיבוש לא היה בא לעולם לולא התוקפנות הערבית הנמשכת מאז קום מדינת ישראל. את זה הבינו מנהיגים שהגם שלא היו נקיים מטעויות לא מיהרו לקפוץ על כל ספינת שוטים שנטען כי פניה אל השלום. ספק אם סאדאת היה מגיע לשלום לולא יכול היה לשיטתו להשיב את הכבוד הערבי במלחמה, מחד גיסא, ולולא ספג מכה קשה במלחמת יום הכיפורים, להזכירך כי הק"מ ה- 101 התייחס למרחק שבין צהל לבין קהיר ולא בין הצבא המצרי לירושלים. שנה טובה ומבורכת.

מאוד קל להיות חכמים בדיעבד, אני לא רואה איך אפשר להיות אופטימי עם איראן (קוראת במפורש להשמדת ישראל ) תהפוך לגרעינית

אכן נקודות למחשבה בעיקר מפי מי שבשיחה עם אמנון רובינשטיין בערוץ 1 טען כנגד פעולות חד צדדיות כנסיגה מעזה ועשה עלי אז רושם של מי שמאמין בהתנחלויות בשטחים ושבטיעוניו בסה"כ מנסה להגן על המשך קיומן. חייבת לציין שטיעוניו באותה שיחה כנגד נסיגה חד צדדית משטחי יו"ש כמו גם טיעוניו כאן נראו מפוכחים מאד- אני אוהבת להקשיב למי שאינו שבוי של אידאולוגיות אלא שואף להתבונן נכוחה במציאות ולהבין אותה כפי שהיא ולא מתוך הפריזמה של דעות ותפיסות עולם מוקדמות. מאמר פוקח עיניים ללא ספק וגורם לי לשוב ולהרהר בדבריו מהשיחה ההיא שנה טובה לכולנו! נקווה לשנת בטחון ושלום אצלנו ובכל העולם!

השאלה ששאלתי את עצמי מה הם המאפיינים הפסיכולוגיים שעושים את האחד שמאלני והשני ימני. לכאורה השמאלני נתפש כאחד שיש לו פתיחות גמישות מחשבתית, חזון , הוא מבין שגם האויב הוא בן אדם ואם אתה קשוב למהוויים שלו רצונותיו גם הוא רוצה לחיות בשלווה ולגדל משפחה . לעומתו הימני נתפש כחשדן שקשה לו לתת אמון דוגמטי וכולה. אני טוען שההבדל בין השמאלני לימני זה אך הוא נותן ביטוי לחרדות שלו אך מנגנוני ההגנה שלו מגיבים לסכנה לסיכון אך הוא מעצב לעצמו מקדמי בטחון מול סכנות שעורבות. שנהם שני צדדים של אותה מטבע אבל בפועל כשהם מציגים את נקודת המבט שלהם זה נראה כאילו כל אחד מהם יש לו קו התיחסות שונה . יש לו צורת מחשבה שונה כדי להתמודד עם אותה תוצאה. אם אני יכול לתת דוגמה דומה אצל בעלי חיים. נמר אם הוא רואה שאתה תוקפן אליו הוא יתקוף אם אתה עומד מולו ולא מראה לו שאתה פוחד ובשלב מסוים אתה מושיט לו יד הוא יבין שאתה לא פוחד אז הוא יתרכך מולך. אבל יש גם אפשרות שהוא עדיין פוחד יותר מימך והוא יפתיע אותך ויזנק ויתקוף .נחזור לנושא השמאל והימין ברציונל אף אחד מהצדדים לא יכול לחזות מראש איזה מהגישות יגנו עליך ועל השרדדותך טוב יותר . גישה תוקפנית פסימית ספקנית זהירה. או גישה פתוחה גמישה מרוככת .. כי לעולם לא ניתן לחזות בוודאות את הדרך שהצד השני יתן ביטוי לפחדים שלו ו הדרך שהוא יבחר להתמודד עם הפחדים שמעורר בו הצד השני. על כן גישת השמאל יכולה להיות מסוכנת כשם שגישת הימין יכולה להיות לא פחות מסוכנת.הדרך הנכונה היא לעשות תפישת מציאות נכונה בין יכולת ההרתעה שלך לבין הסיכונים שאתה לוקח לבין הבשלות הסיכוי שהמטרה תושג. לפי זה תוכל להגמיש ללכת לקראת השני. אבל אם מסקנתך שהיחס בין ההרתעה שיש לך לבין הסיכון לבין הסיכוי הוא קלוש אז אל תיכנס למשא ומתן, גם אם יקראו לך ימני.

כל הביסוסים שלך מבוססים על "וודאות-לכאורה" 35 שנה של שקט, עבורנו מצד מצרים (מדינה הערבית החזקה ביותר) הן נס, וזהו שלום שהציל אלפי ישראלים. רק תבדוק כמה עימותים אלימים היו ביננו למצרים עד 77. לא העברנו שטחים לפלסטינים (עדיין בשטחי A ישנם חיילים ישראלים וכן ישראלים יהודים).

אבל ההיסטוריה העולמית הוכיחה שמי שנלחם על שלו כמעט תמיד השיג את מטרותיו גם אם המחיר היה כבד לעומת זאת מי שויתר פשוט נמחק בסופו של דבר אפשר ללכת אפילו לתקופת יון ורומא בכלל לא נכנס לויכוח פוליטי של מי צודק ומי לא אבל מי שמתעקש על הזכויות שלו ומוכן להילחם עבורם עשרות ומאות שנים בסוף בדרך כלל ישיג

הרי אנחנו יודעים מה אירע בסופו של דבר, והדבר שקול לידיעת התוצאה של שתי האלטרנטיבות. אנחנו יודעים שבסופו של דבר אכן נסוגנו לטובת שלום עם המצרים. ואנחנו רואים שכיום, אפילו לאחר שהחזרנו להם כל פיסת אדמה שנלקחה מהם, הרי הם ממשיכים לשנוא אותנו, להתייחס אלינו כאוייב, ולחרחר מלחמה. מכאן שדבר דומה היה מתרחש גם אם נסוגנו לפני מלחמת יום כיפור, ולדעתי אף הרבה יותר מהר - משום שעצם קיום העימות "הרגיע אותם" לשלושים שנה. דבר דומה קרה גם עם הפלשתינים בהסכמי אוסלו, מול חיזבאללה בנסיגה מלבנון ומול החמאס בהתנתקות. הניסיון מוכיח כי כל נסיגה מזמינה תוקפנות נוספת, במוקדם או במאוחר. לפיכך איננו נזקקים כיום כלל לתורת המשחקים - לפנינו מצב של וודאות מוחלטת. הערבים הוכיחו מעל לכל ספק שהגישה הניצית היא הנכונה, והיא תישאר כזאת עד שלא יחול איזה שינוי מהותי בתנאים הגיאופוליטיים, שינוי אשר כרגע אינו נראה באופק.

שהיא בדיוק הדוגמא ההפוכה? כולם ביקרו את אשכול על ההתנהלות ההססנית והמתפשרת שלו, ובסופו של דבר הוא עשה את ההחלטות הטובות והשקולות ביותר. כלומר, מה שאתה מתאר פה זה ביצת קולומבוס. ברגע שאת כבר יודע איך הדברים נעשו, קל לבוא ולהגיד שאפשר היה אחרת, בעוד שהסיכוי לדעת מראש אם דעה מתונה או חריפה יותר יתאימו תלוי בגורמים רבים מאוד שאי אפשר בהכרח לצפות (ראה ערך האינתיפדה השנייה או המהומות הערביות על בגלל סרט מטופש).

צריך להתאמץ בשביל להבין את הטיעונים העמוקים ומבוססי לוגיקה וממצאים אמפיריים. רוב הקוראים לא מוכנים להשקיע את המאמץ הזה, וזה מוביל להבנות כמו של כותב תגובה מספר 1, שלא מבדיל בין דוגמא להוכחה ונוקט בלוגיקה פשטנית וילדותית. רוב הקוראים רגילים לדעות מתלהמות ופשטניות שצורחות דעה מסויימת בלי כוונה לבחון את המצב בצורה אובייקטיבית.

אבל כל אנטישמי ייחפש בנרות כל הזדמנות לביקורת לגיטימית על ישראל, ויתעלם מכל ביקורת לגיטימית על אויביה. בד"כ לא ניתן לקרוא את מחשבותיהם ומניעיהם של המבקרים. אבל אפשר לבדוק האם ישראל נדרשת לעמוד בסטנדרטים מוסריים גבוהים בהרבה ממה שנדרש מכל מדינה אחרת במערב, והאם אויביה נדרשים לסטנדרטים מוסריים נמוכים בהרבה מהמקובל ביחסים בינלאומיים. אם לדוגמא שוטר תנועה מחלק אינספור דו"חות לשחורים על מהירויות של 93-96 קמ"ש ולעולם לא מצליח לתפוס נהגים לבנים, לא בטוח שהוא גזען. זה יכול להיות מקרי. אבל זה לא מאד סביר.

המחבר אמנם מכובד מאד, אבל הוא לא רואה שדיעותיו המוקדמות משפיעות על פרשנות המציאות שלו. הטייתו האישית בעד דעות יוניות גורמות לו לתפוס אותן כטובות יותר ממה שהן באמת. בדוגמת 73 - הטיעונים היוניים לא רק נשמעים חלשים יותר, הם באמת חלשים יותר. אמנם לא מספיק רק להמנע מהעברת שטחים לאויב כדי למנוע מצבים קשים. אבל כפי שכבר הוכח באוסלו - העברת שטחים לאויב לא באמת מקטינה את המוטיבציה שלו להרוג יהודים, ולא מקטינה את תמיכת העולם בו כשהוא מנצל לרעה את השטחים. נראה שגם במקרה של מצרים המוטיבציה להרוג בנו לא קטנה אפילו אחרי 35 שנות "שלום". ויש עליה זוחלת בפיתוח היכולות להגשים את המטרה. ולסיכום כמו שלא הייתי רוצה גנרלים אופטימיים מדי לגבי יכולות הצבא, גם לא הייתי רוצה מדינאים אופטימיים מדי לגבי סיכויי ההסכמים ותועלתם. זה הרבה הרבה יותר מסוכן.